אמנות ושואה

עמוד:225

אחרים כגון סכין מוכתמת בדם , דג חתוך או כוס שבורה , ושמואל בק , שצייר בשנות ה60– בישראל בסגנון סוריאליסטי איי אבן שהם בעצם מחנות ריכוז נצחיים שארובותיהם מעשנות כמו אלו של ספינות האבן שצייר אז שאף הן מתגלות כמחנות . נרות השבת בחלון בית הולדתו שצייר גם הם בעצם ארובות כשמאחורי הבית יש להן הד נורא בצורת ארובות ענק המאיימות באופק ומעצימות את זיכרון חורבן הבית . אמן מוכר מאוד שיצירותיו אינן מזוהות באופן מיידי עם דימויי השואה הוא פרידנסרייך הונדרטוואסר האוסטרי , בן לאם יהודייה שבגללה נרדפה משפחתו בווינה . לציוריו המוכרים אופייני סגנון קישוטי וצבעוני מאוד . בהשפעת משפט אייכמן , שהחזיר באחת את זיכרונותיו מהרדיפות בווינה , החל לשטוף צבע אדום–דם בציוריו והופיעו בהן ארובות של משרפות . היופי והצבעוניות של ציוריו הם ניגוד לתוכן ולדימויים מעולם המשרפות והמוות וכך מועצם ממד הטראגיות שבהם . חפצים שנותרו באין בני–אדם ובייחוד מצבורי החפצים האישיים שנלקחו מן המובלים למוות היו לסמל מוכר ומקובל של השואה . האמן הצרפתי ארמאן יצר ב1960– מצבורי מערכות שיניים תותבות , או מצבורי ידי בובות שנראות כמו ידיים קטועות בעבודות ההצברים ( accumulation ) שלו שנעשו לעבודות מפתח של זרם "הריאליזם החדש . " אמנים רבים שהתייחסו לשואה עשו זאת באמצעות מוטיבים תנ"כיים . השימוש בתנ"ך אפשר להם להרחיק את הזוועה לעולם של ארכיטיפים מיתולוגיים ועם זה לרומם את הנושא ולהטעין אותו במשמעות נשגבת וטעונה ממילא באנרגיה רעיונית ורגשית גבוהה . מטבע הדברים עסקו בכך בייחוד אמנים יהודיים שמבחינתם היה זה מאגר מוכר של משמעויות , סמלים וטקסטים . אנו מוצאים כך את תיאורי הנאציזם כאליל מולך שילדים הושלכו אליו כקורבנות אדם בעבר הקדום – דימוי שהתאים בעיקר לתיאורים הגיהינומיים של המשרפות . דמותו של קין היתה מקור השראה אחר לתיאור הרוצחים , בייחוד בידי אמנים גרמניים כגיאורג גרוס , שנתנו כך לתכנים הקשורים לדמותו של רוצח אחיו המקראי משמעויות מורכבות ודרמתיות . דמותו של איוב כפליט וכניצול השואה היתה גם היא דימוי שאמנים השתמשו בו לתיאור הסבל הקיצוני של המעונים . דמותו של יצחק העקוד היתה באופן טבעי לחלק מהותי של המרטיריום היהודי , בייחוד בגלל המדרש המוכר על יצחק שנשחט באמת וקם אחר כך לתחייה . אחד מדימויי הקורבן המוכרים ביותר בתרבות המערבית הוא דמותו של ישוע על הצלב . ישוע נתפס כקורבן האולטימטיבי וידוע השימוש שנעשה בו כסמל באמנות המערבית . הניכוס של מוטיב הצליבה כשבמקום ישוע מופיע יהודי על הצלב היה תופעה ידועה באמנות היהודית כחלק מהתגובה לאנטישמיות במאה ה . 19– הדגשת יהדותו של ישוע ועובדת היותו בעצם קורבן יהודי היתה מקובלת מאז . בציורו של מארק שאגאל "צליבה לבנה" מ , 1938– שנת ליל הבדולח , מופיע יהודי צלוב עטוף טלית שמנורה לרגלי הצלב מדגישה את יהדותו . בבחירה בדימוי הצליבה ביקש שאגאל להסביר את מהות המצב דווקא לצופים לא יהודיים . בציור "המעונה" משנת , 1940 שצויר לאחר כניסת הגרמנים לצרפת , תיאר שאגאל יהודי עטוף טלית , קשור ללוח עץ כשעיירה בוערת ברקע ובתולת ישראל מתאבלת לרגליו כמו מריה בציורי הצליבה הנוצריים . שאלה אחרת שהתמודדו איתה אמנים בהקשר של השואה היתה : כיצד לתאר את הרוע באמצעות סמלים ? השלד וגולגולת המוות היו בבחינת סמל מובן מאליו לעניין הזה כי התוצאה הבולטת ביותר של הנאציזם והפאשיזם היתה מוות המוני . באמצעות פוטומונטאז'ים של פנים אנושיות עם שלד גולגולת , או באמצעות הלבשת מסכות בצורת גולגולת מוות על פני אדם חי , התגברו אמנים ומעצבי כרזות כשמעון ויזנטאל וג'ון הארטפילד על הקושי שבהצגת האישים הנאציים שנראו רגילים וחסרי כריזמה כמייצגי הרוע המוחלט . פליקס נוסבאום היהודי צייר בשנת 1944 במחבוא , כשהוא מסתתר מפני הגסטאפו , זמן לא רב לפני שנתפס ונרצח , את ניצחון המוות בציור המתאר מלאכי מוות שלדיים מנגנים כתזמורת נוראה בשעה שכל סמלי התרבות המערבית מתרסקים למרגלותיהם בערמה כאוטית . הנאציזם תואר לעתים קרובות כחיה – סרטן , חזיר , צבוע אוכל נבלות , או ציפור טרף אכזרית , רמז לסמל הנשר של הרייך הגרמני . לעתים קרובות תואר הנאציזם כמפלצת , למשל ביצירותיו של יעקב שטיינהארדט הישראלי , יליד גרמניה , ששרבוטים אוטומטיים שיצר כשהקשיב לנאומי היטלר נעשו לחומר גלם לדימויי מפלצות שיצר ב . 1945– מגמה אופיינית לאמנות של אחרי המלחמה היתה תפיסת השואה כחלק מרוע אנושי כללי מתוך הבנה שיצר לב האדם רע מנעוריו וטבועה בו שאיפה מתמדת להרס והאנרגיה הרצחנית הזאת מאיימת ללא הרף על האנושות . מן הבחינה הזאת נתפסה השואה כמצב אנושי טראגי מתמשך . ההתכה של הקורבן עם התליין היתה אופיינית ליצירתם של אמנים רבים כמו ז'אק ליפשיץ , שבפסלים המיתולוגיים שהתקין כתגובה לחורבן אירופה בתקופת השואה יצר למשל את החיבור הזה כשתיאר את אירופה הנחטפת בידי המינותאור כשהם נהפכים ליצור אחד שהוא מפלצת–קורבן מאוחדים . גם ברבים מציוריו של פרנסיס בייקון שניכרת בהם תגובה לשואה , מתאחדים הקורבן והרוצח ביצור אחד , למשל בתיאור יצור שהוא שילוב בין קורבנות של ירי עם פה צורח שעוצב בהשראת צילומי נאומים של היטלר לגרינג בכמה ציורים שהתקין בנושא הצליבה .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא