|
|
עמוד:194
היחיד הראשונה של ראובן רובין , ( 1924 ) הוא כתב על ציוריו : " האור מפרפר פה בין אור הארץ וחשכת הגלות וטרם יתנער . " ביצירותיהם הרבו אמני התקופה לתאר חלוצים בריאי גוף וחטובי שרירים שהיו ביטוי לחלום הציוני של היהודי החדש , זה ש"פשט בגדי גלות ולבש בגדי מולדת , " היפוכו של סטריאוטיפ יהודי העיירה והגטו במזרח אירופה . אחד הסממנים האופייניים ביותר של ציורי האמנים שכונו מודרניסטים היה קשור לאופן התייחסותם למזרח , למשל בתיאורי בן–המזרח האותנטי – הערבי . אנשי "בצלאל , " לשם השוואה , מחקו מאוצר התיאורים שלהם את הערבי כחלק מעולם ממשי וקיים ושאלו ממנו רק את תפאורת חייו , כדגם לתיאור חיי אבותינו בתקופת המקרא . ה"מודרניסטים , " לעומתם , התמכרו לתיאורי הערבי כמודל של צורת חיים ושל שורשיות . בזמן שאנשי "בצלאל" ראו בעצמם אנשי מערב , החיים במזרח נחשל שזכותו היחידה היא היותו סביבה מקראית , הרי ה"מודרניסטים" ראו במזרח מקור של כוח התחדשות לאומית וקיומית . השיבה למזרח נתפסה כתנאי יותר מאשר כסימפטום לשיבת העם היהודי אל עצמו . דימוי הערבי הצטייר ביצירותיהם כדגם של קשר קיומי , טבעי , עם הארץ ; הערבי הוא היצריות והוא הכוח הגשמי ; הוא ניגודו של הסטריאוטיפ היהודי הגלותי – העלוב , התלוש והמסכן , הפיקח והערמומי – שהיה קופת–השרצים שנשאו על גבם בני הדור הזה , שנלחמו את מלחמת התרבות שלהם כדי להיפטר ממנה . תפיסה כזאת אינה יכולה להיתרגם לדימוי ציורי–ריאליסטי – מדויק ותיעודי , ולכן אפשרה ההתרחקות המודרניסטית מהחובה לייצג ייצוג נאמן את המציאות לאמן כנחום גוטמן לצייר את דמויות הערבים כבעלות ממדים מוגזמים , לא " מציאותיות" ומונומנטליות עד להגזמה . כך צייר גם ישראל תצלום קבוצתי של ציירים ואנשי בוהמה בשנת . 1925 בין השאר נראים בתמונה : ציונה תג'ר , אריה לובין , יוסף זריצקי , ראובן רובין ופנחס ליטבינובסקי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|