הקולנוע היהודי בארצות הברית בין שתי המלחמות

עמוד:186

תסריטאים כמותו נהיו חיוניים ממש רק לאחר שהוליווד למדה לדבר , והסרט הראשון באורך מלא שעשה שימוש בפסקול הוא ציון דרך ביותר ממובן אחד . הסרט זמר הג'אז , ( 1927 ) שהיה מבוסס על סיפור קצר ושמו "יום כיפור" שכתב סמסון רפאלסון ונעשה אחר כך למחזה , נועד להדוף צורות טיפול קלילות יותר בחיי המשפחה היהודית בדומה לאלו שבמחזה של אן ניקולס , , ( 1922 ) Abie's Irish Rose שזכה להצלחה בברודוויי ונעשה בשנת 1928 לסרט , והוא האדיר את ניצחונה של האהבה הרומנטית באמצעות נישואי יהודים וקתולים . האחים וורנר לא תכננו שזמר הג'אז "ידבר , " הכוכב שלו היה אמור פשוט לזמר נעימות שיוקלטו על גבי תקליט במערכת קול חדישה , וחוץ מכמה שורות של דיאלוג שאומר בסרט אל ג'ולסון הנלהב " ) ועוד לא שמעתם כלום , ( " חולף עיקרו של זמר הג'אז בדממה . הסרט , שצולם בחלקו ברחוב הסטר בלואר איסט סייד , עוקב , באמצעות הקריירה של בדרן , אחרי המשל של עם שהיה פעם מושא לבוז , והוא מפלס לו דרך אל הפרסום , העושר והתהילה . ג'ק רובין , בצובעו את פניו בשחור , והכוכב המגלם אותו , רוכשים לעצמם תעודות אזרחות , מכריזים על עצמם ממשיכי דרכם של זמרי המאה ה19– שנולדו מחדש בארצות הברית , והם מרשים לעצמם ללגלג על הטרגדיה הכרוכה במוצא הגזעי . הבושה שמבקש הסרט לעקור היא זו שאדם מתבייש בתרבותו . החזן חמור הסבר , שאותו מגלם וורנר אולנד , ממחיש את הפטרנליזם של "העולם הישן , " את מסורת ההשתייכות ; שכן , ייעודו של ג'אקי רבינוביץ' הוא להיות חזן בבית הכנסת . לעומת זאת , הבן דבק בערך ההישג האישי , בהשתחררות ממגבלות המוצא , ומזכיר לאביו : "אתה מהעולם הישן ! אילו נולדת כאן , היית מרגיש כמוני " . האחים וורנר טרחו למען הצופים וסיפקו להם תוכנייה ובה ביאורים באנגלית של מילים ביידיש , כגון שיקסע , ערך מילוני שזמר הג'אז הכניס קרוב לוודאי לקולנוע האמריקני , אבל התפיסה הקשורה בו כבר היתה ידועה ומוכרת מקודם : ה"שיקסע" היא הפרס המוחשי והרומנטי למצליחן ש"עשה את זה . " זכייתו בה היא ההוכחה שכבר דילג על פני כל המכשולים . שהרי אין ספק שזה מה שמסמלת הדמות הבלונדית , מארי דייל , לג'אק רובין ( ג'ולסון , ( הקובע , בתמימותו המתפרעת של בן מהגרים : "כל הכבוד למסורת , אבל כעת זמנים אחרים . " לא פחות רלוונטית היא הערת אמו של ג'אק , שרה רבינוביץ , ' הצופה בו בהופעתו בגן החורף בפני קהל נלהב שלא היה מסוגל לרדת לחקר מקורותיו החזניים והליטורגיים של בנה . שרה מבינה שהודות למנגנון הבידור ההמוני היא איבדה את זכותה על בנה : "הוא כבר לא הבן שלי – הוא שייך עכשיו לעולם כולו . " זו נעשתה למשך שני העשורים הבאים שורת סיום , שכן עד אחרי מלחמת העולם השנייה לא חזר דיוקנו של יהודי להופיע על מסך הקולנוע האמריקני אלא לעתים רחוקות . בעצם אותו רגע בהיסטוריה שבו היה עם שלם מיועד להשמדה באירופה , כאשר כדברי המשורר פול צלאן המוות היה שליט מגרמניה , כמעט חדל ייצוגם של יהודים על המסך האמריקני . הרציונל היה מובן , אם כי מוטעה : הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האנטישמיות הגואה בארצות הברית ומחוצה לה היא לדאוג לכך שיהודים יהיו פחות בולטים . היה דרוש אמן שיהיה עליו לפעול מחוץ למסגרת האולפנים הגדולים , ושהוא עצמו לא יהיה יהודי , כדי לצאת נגד הזרם הזה , וזאת עשה צ'רלי צ'פלין בסרטו הדיקטטור הגדול . אבל אפילו גאוניותו הסאטירית לא יכלה לעמוד נגד תנופתה של מכונת המלחמה הגרמנית ואפילו לא לגייס אהדה למצוקת היהודים . ג'ולסון עצמו , שהלך לעולמו ב , 1950– לא גילם עוד תפקיד של יהודי . וכך יכול קהל צופי הקולנוע שבין שתי המלחמות ללמוד על מראהו של יהודי מצפייה בג'ורג' ארליס ( הלא יהודי , ( שגילם פעמיים את דמותו של דיזראלי – ראש הממשלה האנגלי שדמותו הקולנועית לא הקרינה גאווה במוצאו היהודי ולא ייצגה את תהילתה של ההיסטוריה היהודית . וכאשר משחק ארליס את נתן רוטשילד בסרט בית רוטשילד , ( 1934 ) הוא מוצג בו כמי שאוסר על בתו להינשא לגוי . ואולם סיבתו של איסור זה היא גחמה אישית יותר מאשר תחושת השתייכות לעמו , ואף שמשפחת רוטשילד מוצגת כמשפחה שנאבקת למען זכויות היהודים , שוב נראה כי הדבר נעשה מתוך מניע אישי יותר מאשר מתוך אהבת ישראל . חרדותיהם של בעלי האולפנים הביאה אותם לוודא שבחיי אמיל זולא , זוכה האוסקר כסרט הטוב ביותר לשנת , 1937 לא תתעמת הגנתו האמיצה של הסופר הצרפתי על אלפרד דרייפוס אל ג'ולסון בסרט "זמר הג'אז" – ה"שיקסע" היא הפרס המוחשי והרומנטי למצליחן היהודי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא