|
|
עמוד:180
וירד מן הבימה או יעמוד עליה ללא מעשה , כביכול , או שיוכל לשחק את הסיפור "כנגד" הטקסט שהוא משמיע , כמין תתטקסט בלתי–מילולי וכו . ' ואולם , את התנופה האמנותית החדפעמית הקנה ל"הבימה" לא סטניסלבסקי אלא דווקא תלמידו החדשן בזכות עצמו וכטאנגוב . אילו היה "הבימה" נולד כתיאטרון סטניסלבסקאי , בדומה לתיאטרון האמנותי המוסקבאי בהצגות מחזות צ'כוב שלו , ספק אם היה זוכה לאריכות ימים , מן הטעם הפשוט שתיאטרון כזה מתנה את רושמו ברגישות הצופים למדובר על הבימה , לנימת הדברים , להדגשי המובן הדקים שמקנים להם השחקנים , ליחסים בין הטקסט המדובר לשפת הגוף שלהם . אפילו היה "הבימה" – העתיד להופיע במשך יותר מעשור בעיקר לפני קהלים שלא שמעו עברית ורק הכירו את תוכן המחזות מן התמציות שבתוכנייה – מסוגל להגיע למעלה כזו בשפה בלתי–מדוברת ונעדרת אינטונציות טבעיות , אין להניח שהצגותיו היו זוכות להכרה אמנותית בינלאומית והיו ממלאות אולמות בברלין , בווינה ובלונדון . אולם מחנכה האמיתי של הקבוצה היה לא סטניסלבסקי אלא וכטאנגוב . וכטאנגוב היה שרוי , בתקופת הקשר שלו עם "הבימה , " בשלב הסופי של פיתוח תפיסת התיאטרון הייחודית שלו , זו שמצאה את ביטויה המושלם בשתי ההצגות הגדולות שהפיק לפני מותו בטרם עת ב : 1922– הדיבוק וטוראנדוט . שיטתו של וכטאנגוב סטתה משיטת מורו ואפילו יצאה נגדה . וכטאנגוב סבר , שבעוד שהרגשות שמבטא השחקן חייבים אכן לנבוע ישירות מעומק עולמו האישי–הרגשי ולהצטיין בכנות מוחלטת , השפה הבימתית שבה מוצאים הרגשות הללו את ביטויים חייבת להיות "מלאכותית , " כלומר , יצירה העומדת בפני עצמה והחתומה בחותמה של האמנות , שלעולם אין היא חיקוי החיים גרידא . שפה זו חייבת לבטא את הרגשות בתמציתם העקרונית ולא בגילוייהם החיצוניים השגרתיים . התיאטרון חייב לתת ביטוי חריף ועז לניגודים שבחיים ודווקא לשם כך עליו להתקרב אל האופרה ( אלברט איינשטיין הישווה את הצגת הדיבוק להצגות ה"נו" היפניות ולתיאטרון המסכות והקוטרונות היווני העתיק . ( יתר על כן , וכטאנגוב תבע מן התיאטרון שלמות צורנית מיוחדת , שתעניק לכל קטע התרחשות בימתית , לכל תמונה ולכל מערכה במחזה – אופי צורני משל עצמם , ועם זאת יצטרפו הקטעים כולם לאחדות האמנותית הצורנית של ההצגה בשלמותה . כל המאוויים הללו לא היו עדיין בבחינת משנה סדורה אצל הבמאי אלא רעיונות שנולדו במהלך העבודה . משום כך נמשכה עבודת ההכנה על הדיבוק כמעט שנתיים , כשהבמאי שופע ההמצאות מתוך הצגת "הדיבוק" בשנת 1928 לערך – כלי אידיאלי לתיאטרון צעירים נסייני , המדבר בשפה שאינה מובנת . וכטאנגוב התלהב מיד
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|