המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה

עמוד:163

העמוק רק אחרי מותו של הסופר בשנת , 1922 כאשר התפרסמו מן העיזבון חמישה מתוך שבעת רומני המשנה המרכיבים אותו . כאמור , רק בספרויות מעטות – והעברית והרוסית בתוכן ( יצירות המופת של הפרוזה המודרניסטית הרוסית , הרומנים יונת הכסף וסנט פטרבורג מאת אנדריי ביילי , ראו אור יחד עם יצירות גנסין וברנר ) – אפשרו תנאים מיוחדים של ערעור הסדר החברתי והתרבותי את ההבשלה המלאה של הסיפורת המודרניסטית כבר לפני מלחמת העולם . בספרות העברית , לעומת זאת , נדחקת הפרוזה המודרניסטית בעידן שבין שתי מלחמות העולם לפינה . ואילו השירה והאידיאולוגיה הספרותית–הביקורתית מושפעות השפעה מלאה מן הפרץ המודרניסטי העולמי . אמנם גם בפרוזה מופיע בתקופה זו מחנה לא קטן של מודרניסטים מובהקים – ובהם סופרים כגון אליעזר שטיינמן , יעקב הורוביץ , מנשה לוין ונתן ביסטריצקי , הפועלים בארץ–ישראל , וכן כמה מספרים חשובים הפועלים באירופה ובארצות הברית – חיים הזז , עד לעלייתו ארצה בשנת , 1931 ודוד פוגל , היושבים בפריז , שמעון הלקין , החי בניו יורק , צבי פריגרזון , ששמר על גחלת המודרניזם העברי המוחרם בברית המועצות . אך מעמדה של הפרוזה המודרניסטית , לכל אורכה של התקופה , שולי ומעורער . היא נמצאת תדיר בעמדת התגוננות , בעימות עם ההקשר הספרותי הכללי . השירה המודרניסטית נמצאה זמן מה בעמדת עימות והתגוננות דומה , ואולם במשך שנות ה30– חרגה ממנה – אמנם לאחר שהגדירה מחדש כמה מעמדות היסוד שלה , והתאימה את עצמה למציאות התרבותית בת הזמן – וזכתה לדומיננטיות ולהשפעה מכרעת על הדור הספרותי הבא , דור ילידי הארץ וגידוליה הראשונים בתרבות העברית , הוא הדור המכונה דור תש"ח . לעומת זאת , הפרוזה המודרניסטית נאבקת ללא הצלחה על הכרה , וסופו של דבר שאיבדה בראשית שנות ה40– גם את אותו מעמד קונטרוברסיאלי שהיה לה בשנות ה20– וה . 30– הדבר אירע בראשית שנות ה40– ובמהלך מלחמת העולם השנייה , על רקע השינויים הקטקליזמיים בחיים היהודיים ועם עליית המספרים בני דור תש"ח , שרובם היו רחוקים מן המהלך המודרניסטי מהלך ת"ק פרסה – אף שהבולט בהם , ס' יזהר , המשיך ללא ליאות בפיתוח מסורת סיפורת התודעה המודרניסטית מיסודם של גנסין וברנר . בעוד המלחמה והשואה משוות לפרוזה המודרניסטית הנסיינית והאליטיסטית איזו נלעגות של לוקסוס תרבותי מיותר בעידן של מאבקים קיומיים גורליים , השתלטותו המחודשת של הריאליזם החברתי על הסיפורת העברית הצעירה מוכיחה בעליל את כישלון הפרויקט המודרניסטי שבפרוזה . בין כה וכה פורשים ראשי המודרניסטים בסיפורת מן המאבק הספרותי – מי לעבודות עריכה ותרגום ( מנשה לוין , יעקב הורוביץ , א"ד שפיר ) ומי ליצירה מסאית–הגותית ( אליעזר שטיינמן , ( או שהם משנים במידה ניכרת את הכיוון האמנותי של יצירתם ( חיים הזז . ( היצירות של רובם , שחוללו רגשה מסוימת בשעתן , כגון הרומנים זוגות , דודאים וסודות מאת שטיינמן , ימים ולילות מאת נתן ביסטריצקי , שערי טומאה וסיפורי חתולותי הלבנות מאת הורוביץ , מאה לילות ביפו העתיקה מאת לוין , אסונה של עלינה מאת שרגא קדרי , וגם חיי נישואים של דוד פוגל ויחיאל ההגרי של שמעון הלקין , משתכחות ותקופה ארוכה אינן זוכות למהדורות חדשות . חלקים גדולים ביצירתם של המודרניסטים נותרים לא מכונסים , וכך הם נעלמים מן העין לעשרות שנים . החותם שטובע המודרניזם של היוצרים האלה בהמשך התפתחותה של הסיפורת העברית הוא , בכללו , מזערי . במפתיע , מי שנושא את דגלו של המודרניזם הספרותי ברמה בשלב הזה הוא ש"י עגנון , שלא נמנה עם ה'חבורה' המודרניסטית המוצהרת ולא נראה מראשית ישיבתו המחודשת בארץ–ישראל באמצע שנות ה20– כאילו הוא מקדם ביצירתו את מגמות המודרניזם . יחד עם ס' יזהר , אם כי בדרך שונה לחלוטין מדרכה של סיפורת זרם התודעה , הוא , עגנון , הינו המכונן של המודרניזם בסיפורת הישראלית , כפי שהחלה להיווצר בשנות ה60– ( א"ב יהושע , עמוס עוז , יצחק אורפז , עמליה כהנא–כרמון ואחרים . ( ס' יזהר – הבולט בסופרי דור תש"ח שהיו רחוקים מן המהלך המודרניסטי , אבל הוא המשיך בפיתוח מסורת סיפורת התודעה המודרניסטית מיסודם של גנסין וברנר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא