המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה

עמוד:155

המתחדשת לנוכח התפתחויות היסטוריות מהירות ורדיקליות בחיי עם ישראל : ההתפוררות המואצת של החיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה בגין תהליכים מהירים של חיל < ן , עיור והגירת המונים ; תהליכים חורבניים ואסוניים , שתחילתם בפוגרומים של ראשית המאה , המשכם בעקירת החיים היהודיים משורשיהם בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמות האזרחים שלאחריה , ושיאם בשואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה ; ארגון מחודש של החיים היהודיים במסגרות שונות כגון חברת המהגרים באמריקה הצפונית או החברה המתיימרת בשוויוניות על–מעמדית בברית המועצות ; התפתחותם המואצת או המעוכבת של התנועה הציונית ושל המפעל שלה בארץישראל מראשיתה בשלהי המאה ה19– עד להקמת מדינת ישראל . כל הגורמים הללו השפיעו השפעה מזרזת או מעכבת על התפתחותה של הפרוזה המודרניסטית והעניקו לה את צביונה הייחודי המתבלט בה למרות זיקותיה האמיצות למודרניזם הבינלאומי . בדומה למודרניזם בפרוזה האירופית בכללה היה גם המודרניזם בפרוזה העברית כרוך בהיענות להארות פילוסופיות , לתגליות מדעיות ולתובנות פסיכולוגיות , שהביאו לכפירה C אפשרות להבין את ההוויה האנושית האינדיווידואלית והקולקטיבית ולקבוע לה ייצוג אמנותי הולם באמצעות הסברים פוזיטיביסטיים , המציגים כל הוויה כ " תוצאה " של הסיבה שהולידה אותה . כפירה זו הביאה להתערערות התפיסה המסורתית של הסיפור כמהלך סיבתי עקיב בתוך המשכיות חד–כיוונית של זמן ומרחב . וההתערערות הזאת שמטה את הקרקע מתחת לתפיסה האסתטית המרכזית של המאה ה , 19– שייחדה לפרוזה האמנותית את תפקיד הייצוג של ההוויה האנושית על ידי יצירת בדיון דמוי מציאות , בדיון מימטי , ששחזר , כביכול , שחזור " אובייקטיבי , " " אמיתי , " הן את הזמן האישי האקזיסטנציאלי והקולקטיבי ההיסטורי , הן את המרחב ( הטבע , ( הן את דמות החברה האנושית על המנגנונים המפעילים אותה , והן , בייחוד , את המהלכים הנפשיים הסיבתיים המניעים את היחיד האנושי – כשהוא לעצמו , ביחסיו עם זולתו ( כגון ביחסים בין בני משפחה או בין נאהבים ) ובקיומו בתוך כלל המארג האנושי החברתי–כלכלי–מדיני–לאומי–היסטורי . המטפורה של הנהר הזורם הפרוזה המודרניסטית כפרה בקיומו של 'אופי' כמערך יציב וקבוע , שעל פיו ניתן להבין ואף לחזות את מעשיו ואת תגובותיו של האדם . היא זיהתה את עיקר ה'חיים' לא בתהליכים הסיבתיים המניעים את היחיד ואת החברה , אלא בזרימה ויטאלית פסיכו–פיזית נסתרת , המתרחשת בעומק הווייתו התודעתית והלא–מודעת של האדם היחיד ואי אפשר לפרקה ליחידות עצמאיות השרויות ביחסי סיבה–תוצאה ביניהן . בחיפושם אחר מטפורה ההולמת את מהותה של הזרימה הנפשית שאותה אמורה היתה הסיפורת "לחקות" ( במובן של לתאר , לשחזר כביכול , לייצג ) נזקקו כמה מן המייסדים של הפרוזה המודרניסטית למטפורה של הנהר הזורם ( ויליאם ג'יימס ) או לזו של המטר הדק של רסיסי הרשמים המומטר בלי הרף על התודעה ומגרה אותה לתגובות אסוציאטיביות ( וירג'יניה וולף . ( בנהר או במטר הזה מצאה הפרוזה המודרניסטית מקום גם לרשמי ההקשר החברתי והכלכלי , הביוגרפי והמשפחתי , הלאומי וההיסטורי של החיים המתוארים . אבל היא כפרה הן במרכזיות שייחסה להקשר הזה הפרוזה של המאה ה , 19– והן , בעיקר , באפשרות להבין את הזרימה הנפשית כאילו היתה "תוצאה" של צירוף רכיביו השונים ( כגרסת ההגות הפוזיטיביסטית , צירוף של "גזע , " " סביבה" ורקע היסטורי , ( כשם שכפרה גם באפשרות לתארה כמהלך סיבתי בזמן ובמרחב עוקבים . כך , למשל , שעה שהסיפורת העברית של שלהי המאה ה19– הרבתה לעסוק י"ח ברנר – בן דור המספרים הצעירים שהפכו את המהלך המודרניסטי למסלול מרכזי בהתפתחות הסיפורת העברית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא