המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:140

משיחיות לתיקון חיים רדיקלי של האנושות כולה ושל עם ישראל בארץ–ישראל . אלה הורו על אפשרות של אינטגרציה מהפכנית , חדשה , שתציל את היחיד ואת הציבור מהתפוררות ומתחושת ניכור . המשורר יצחק למדן , מן המבטאים המובהקים של התקופה , תיאר את נפשו כחבית , שחישוקיה התפוררו והיא עומדת להתפרק אלא אם כן העתקתה "בכוחות אחרונים" מאוקראינה מוכת הפוגרומים ל"מסדה" ( ארץ–ישראל כמבצר וכסיכוי האחרונים של העם היהודי ) תחשל מחדש את החישוקים או אף תאסור את המשורר בJ" תמה משולשת" המורכבת משלשלת הגורל היהודי ההיסטורי , משלשלת המפעל הציוני בארץ–ישראל ומשלשלת הלשון העברית ותרבותה . המשורר נזקק לכל השלשלאות המחזקות ( אך גם מגבילות ) הללו משום שניטלטל בלי הרף בין ייאוש לתקווה , בין תחושת התפוררות לאפשרות של התלכדות מחודשת . המודרניזם בשירה העברית שלאחר מלחמת העולם , בעיקר כפי שהתפתח בארץ–ישראל בשנות ה , 20– בא לבטא את הטלטול הפנימי הזה ולהעמיד את התרבות העברית החדשה על המציאות האנושית והיהודית שיצרה אותו . הוא תקף את השירה העברית הרומנטית וספיחיה מארבע נקודות מוצא שונות , שהשלימו זו את זו : א ) שירה זו לא נתנה ביטוי מלא לאקזיסטנציה האנושית הריאלית , בכל אימתה . השירה נתחייבה אפוא לעבור מהפך של התעמתות עם הקיום החשוף ( אצ"ג תיאר אותו "ערטילאי ( " ושל התנערות מוחלטת מן האשליות שהביאה עמה הן מן הרומנטיקה והן מתרבות אירופה הליברלית–הפרוגרסיבית של שלהי המאה ה . 19– ב ) בה במידה לקתה השירה של הדור הקודם בהתייחסות רומנטית–חזונית אל המעשה הציוני . התמורות שהתרחשו בחיי העם היהודי ובהתפתחות המפעל הציוני מחייבות ראיפיקציה – כלומר , מימוש הרעיון במעשה , בדבר מוחשי – של חיי היהודי המודרני ובייחוד חייו של היהודי החלוץ בארץ–ישראל , התייחסות אל ההווי הקונקרטי ואל הממשות של המציאות בארץ . ג ) השירה הרומנטית לא הביאה בחשבון את השינויים שהתחוללו בעצם המצב האנושי ( והיהודי–הציוני ) בעקבות המהפכה הטכנולוגית והחברתית , שנתגלתה הן במפעלי ענק של התמודדות רציונלית–מכנית של האדם עם הטבע והן במעשי הרס והשמדה ( במלחמת העולם ) שלא היה להם תקדים בהיסטוריה . המציאות הזאת , ששינתה את 'דעת האדם' ואת ההכרה העצמית שלו ( ובתוך כך שינתה בהכרח גם את אופיו של המפעל הציוני , ( חייבת למצוא את ביטויה בשירה ולכוון את התרבות . ד ) השירה הרומנטית סגרה את עצמה מבחינה צורנית , ; ר A ס A דית , באמצעות הקביע < ת של המשקל והדמיון הצלילי של החריזה , ומבחינה סגנונית – בדפוסים צורניים שהתאימו להלכי רוחה ושוב אין להם מקום . השיר העברי חייב לפרוץ את דפוסי המבנה של הבית השקול והמחורז , את דפוסי ה ; ר A ס A דיה המסתמכת על המשקל והחרוז , את הריכוז החד–מוקדי של השיר סביב גרעין חווייתי אחדותי , את השימוש העקיב בלשון שירית גבוהה ובמטפוריקה שיש בה התאמה ברורה בין ה"נושא" ( הדבר שאותו מדמים ) ל"מוביל" ( הדבר שאליו מדמים . ( השיר צריך להיעשות ל"פרוע" ( א' שלונסקי : "אם תבל היא שיכור וקרוע , אני הוא שירה הפרוע , אני השיר ;( " לרב מוקדים תמאטיים , מעורב מבחינת הרמה הסגנונית ושכבות הלשון – עד לסלנג ועד בכלל ; למשוחרר בלשונו הפיגורטיבית מהתאמה למציאות חוץ שירית וגם מכל התאמה בין ה"נושא" ל"מוביל , " חופשי במקצביו , חורז או לא חורז אך תמיד לא כפוף לטונאליות מוזיקלית מלכדת וכו . ' בכל אלה הלכה השירה המודרניסטית בעקבות זרמים מודרניסטיים בשירת אירופה בת הזמן , ובעיקר האקס Q ; סי A ניזם , הפ < ט < ריזם והאימאז'יניזם . תחושת הכאוס כנקודת מוצא נקודת המוצא של השירה המודרניסטית היתה תחושת הכאוס והאנטרופיה השולטים הן בחברה ובתרבות שלאחר המלחמה והן בעולמו הפנימי של היחיד . הבולט במשוררי התקופה , אורי צבי גרינברג , קשר תחושה זו בעיקר במצב התודעתי " ) הכרת הישות ( " של האדם , שאיבד את אמונתו הדתית באל ובנצחיות הנפש ונדון למודעות מתמדת לממדים האבסורדיים והטראגיים של מצבו , וכיוון שאנו המחזה של עצמנו , אנו חיים את קיומנו הן כנפשות הפועלות במחזה והן כצופיו המתבוננים בו מרחוק . אצ"ג גילה תחושה זו בימי המלחמה , בקרבות השוחות האכזריים בחזית סרביה , אך משמעותה הורחבה בשירתו עד כדי הזדהות עם הניהיליזם , כפי שפירש אותו ניטשה ב"הרצון לעוצמה . " האדם , אחר 'מות האלוהים , ' המום לגמרי , מודע כל העת לרצף הקיום המתקצר , לריקבון אחר המוות , לארעיות של כל קשר אנושי . מודעות זו מבריחה אותו לאורגיות סקסואליות , לבתי מרזח , לפשע ולשיגעון . אמנם , אותה מודעות עצמה גם דוחקת באדם לחפש קשר מחודש עם האל והאמונה בו . אברהם שלונסקי תיאר תחושה דומה באמצעות המושגים " בוהו" ( ריקנות ) ו"סתם" ויצר בשירתו המוקדמת עולם מיוסר , מצורע , בריוני וכאוטי של חברה שאיבדה את הקוהרנטיות שלה ושל יחידים החיים את חייהם "סתם" בתוך רצף זמן שהתרוקן ממשמעות והמשכיות . דוד פוגל תיאר מציאות שבה כמעט לא נותרה לאדם אלא הוודאות של מותו הקרב והולך , ולכן הוא שרוי תמיד "לפני השער האפל . " ילדות צבעונית , נעורים , תשוקה מינית ונדודים אינם אלא הקדמה חולפת להליכה מתוך בדידות לקראת המוות . ודאות זו , הגם שהיא פועלת על החברה פעולה אטומיסטית והופכת כל יחיד לישות מקופלת בתוך

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא