התיאטרון המודרני ביידיש

עמוד:126

טוביה החולב . כמה מן הסופרים בדור הראשון שלאחר הקלאסיקונים הקדישו אף הם מכוחם לכתיבה לבימה ; הבולט בהם היה שלום אש , שמחזהו גאט פון נקמה ( אל נקמות ) היה המחזה הראשון ביידיש שזכה להצלחה ניכרת בתיאטרונים שונים באירופה . לימים רכשה לה המחזאות המתורגמת מיידיש מעמד מרכזי בתיאטרון העברי , בעשורים הראשונים לפעילותו . הצגת הדגל של תיאטרון " הבימה " במשך שנים רבות היתה הדיבוק של ש ' אנ–סקי , מחזה שכלל גרסאות ברוסית , ביידיש , ובעברית , אך הועלה ב " הבימה " בתרגום מיידיש . בהמשך הזמן בלטו ברפרטואר של " הבימה " מחזות מתורגמים מיידיש של דוד פינסקי , ה ' לייוויק , פרץ הירשביין , שלום אש , שלום עליכם ואחרים . לעתים היה גורלם של המחזות האלה שונה בשני האפיקים , יידיש ועברית . הגולם , למשל , מחזהו של לייוויק , זכה למעמד מרכזי יותר בתיאטרון העברי מאשר במקורו ביידיש . הדיבוק הועלה לראשונה ביידיש בוורשה ב , 1920– מיד לאחר מות המחבר , ב " ווילנער טרופע " ") הלהקה הווילנאית . (" ב1922– הוא הועלה לראשונה ב " הבימה , " ומאז היו לו חיי בימה ארוכים בעברית שלא נפלו מאלה שביידיש . בשנות ה30– הוא אף זכה להפקה קולנועית שאפתנית , במונחי הזמן ההוא . בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה מילא התיאטרון תפקיד חשוב בעשייה התרבותית ביידיש בכל אחד ממרכזיה הגדולים – ניו יורק , ורשה וברית המועצות ( מוסקבה , קייב , מינסק . ( פעילות תיאטרונית ביידיש התקיימה בערים רבות ברחבי העולם היהודי – לודז , ' וילנה , קראקוב , קובנה , ריגה , וינה , ברלין , לונדון , פריז , בואנוס איירס . בברית המועצות היה התיאטרון ביידיש נתון במצב מיוחד במינו : הפעילות התיאטרלית בארץ זו , ככל שטחי החיים הציבוריים , היתה ממומנת כל כולה בידי השלטונות ונתונה למרותם . זה אפשר לתיאטרונים ביידיש להשקיע משאבים ניכרים בשכלול ההיבטים הטכניים של ההפקות , אך הכריח אותם להתאים את הרפרטואר לדרישות המשתנות של מדיניות התרבות הסובייטית . לאחר תקופה קצרה של חיפושי דרך קדחתניים בשנות ה , 20– שבהן הגיע התיאטרון ביידיש בברית המועצות להישגים אמנותיים ניכרים , בלט בו , מסוף העשור , הצורך לנקוט תפיסה תיאטרלית שמרנית יותר , שביטויה החריף היה הנאמנות לצווי "הריאליזם הסוציאליסטי . " התיאטרונים ביידיש נאלצו להעלות מחזות מתורגמים רבים מן הדרמטורגיה הסובייטית של אז , שספק אם הם דיברו אל לבו של קהל הצופים . אחת האפשרויות להתמיד בעשייה תיאטרלית בעלת חשיבות היתה הפקת מחזות מן הרפרטואר העולמי הקלאסי ; גולת הכותרת של מגמה זו היתה ההצגה המלך ליר בתיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה , ששחקניה המרכזיים היו שלמה מיכאלס ובנימין זוסקין . בשנות השואה ולאחריה עלה משקלם של הנושאים היהודיים בהצגות התיאטרון ביידיש בברית המועצות , אך בדיעבד התברר ששינוי הדגשים זה היה בבחינת חרב פיפיות – הוא נתן בידי השלטונות הסובייטיים אמתלה להאשמת התיאטרונים ביידיש ב"פעילות לאומנית . " רציחתו של שלמה מיכאלס בראשית 1948 ( שהוסוותה כתאונת דרכים ) שימשה למעשה אות להתחלת חיסולם של השרידים האחרונים לתרבות יידיש בברית המועצות . בשנת 1949 סגרו השלטונות את שעריהם של התיאטרונים ביידיש במוסקבה , בביילורוסיה ובאוקראינה , ובצעד שרירותי זה חתמו תקופה של עשייה אמנותית נמרצת שנמשכה שלושים שנה . בפולין ובארצות הברית כמעט לא זכה התיאטרון לתמיכה ממשלתית או ציבורית , וקיומו היה תלוי כולו בקהל צופיו . במרכזים האלה היתה הפעילות התיאטרלית הענפה ביידיש לזירת התגוששות בין התרבות הפופולרית לבין השאיפה ליצור תיאטרון רציני ובעל רמה , המדבר ללבה של האינטליגנציה היהודית המודרנית . בשנים שבין שתי מלחמות העולם היתה ניו יורק לבירה העולמית של התיאטרון ביידיש , ובשנות השיא של הפעילות בתחום הזה פעלו בה בעת ובעונה אחת כעשרה תיאטרונים ביידיש . רובם העלו מלודרמות ואופרטות , אך לצדם נעשה מאמץ משמעותי לקיים תיאטרון אמנותי ראוי . הניסיון המרכזי בכיוון הזה קשור בשמו של מוריס שוורץ , שהיה גם השחקן הראשי , גם המפיק וגם הבימאי של רוב ההצגות בתיאטרון "יידישער קונסט–טעאטער" " ) התיאטרון האמנותי היהודי , ( " שהוא ייסד ב1918– והמשיך לקיימו עד . 1950 הוא העלה בו קרוב ל150– מחזות מן הרפרטואר העולמי והיהודי , ובהם טוביה החולב לשלום עליכם , יאשע קאלב ( יושה עגל ) ודי ברידער אשכנזי ( האחים אשכנזי ) לי"י זינגר והסוחר מוונציה לשייקספיר . העובדה שהפעילות התיאטרלית ביידיש היתה רובה ככולה יוזמה פרטית הכתיבה את אופיין של להקות רבות כ " הצגה של איש אחד . " שחקן מרכזי אחד , לפעמים בלוויית בני משפחתו , האפיל בהן על יתר השחקנים . טענות נגד הגישה הזאת הועלו בשעתו גם כלפי התיאטרון של מוריס שוורץ , והן היו גורם מרכזי בניסיונות להקים להקות חובבים , או להקות מקצועיות למחצה , ואלה זכו לתמיכה ציבורית מסוימת ולכן לא היו חייבות לתת משקל מכריע לטעמו של הקהל . כבר ב1915– הוקם בניו יורק התיאטרון " פאלקסבינע " ") במת העם , (" בתמיכת גורמים רדיקליים וסוציאליסטיים . לצדו פעלה בניו יורק בשנות ה20– וה30– להקה בהשראתם של חוגי הקומוניסטים ובעלי בריתם ושמה " ארטעף " ( ראשי תיבות של " איגוד תיאטרון הפועלים . (" פעילות דומה התרחשה גם בבואנוס איירס ובפריז . הלהקות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא