דקאדנס בספרות העברית

עמוד:114

בין מאפייני הדקאדנס , שהטביע חותם על כל תחומי התרבות , היו אלה : תפיסה של ההיסטוריה ושל התורשה כתהליכי התנוונות וגסיסה , בייחוד של צאצאי משפחות אצולה החיים במטרופולין המודרני ; פסימיזם קיומי ; אדישות לרגשות ולאידיאלים חברתיים , מוסריים ולאומיים ; סלידה מוולגריות ופרימיטיביות 'טבעית' והערכת הרגישות ליופי ולרשמי החושים ; התעניינות בהיבטים שנחשבו ל'חולניים' או סוטים של האדם והחברה , בעיקר בשכבת האצולה ובמטרופולין ; גילוי הצד האכזרי והזדוני בטבע וביחסים בין הגבר לאישה ; נהייה אחר חוויות מיסטיות–חושניות אזוטריות , שנועדו למעטים הנבחרים ; סגידה ליופי מלוטש ; עיצוב אמנותי יפהפה של נושאים נתעבים ומחרידים ; לשון מוזיקלית ועשירה בניואנסים ; ורטוריקה המבטאת עמדה נפשית אדישה וקפואה . בתחילת המאה ה20– ובמהלכה הפנימו סופרים ומבקרים עבריים הלכי רוח , השקפות וסגנון דקאדנטיים , ותיארו בנימות חרדה , אזהרה או ייאוש את המצב היהודי החיצוני והפנימי כדקאדנטי , ועל כן חסר תקווה ; הדקאדנס גרם לספקנות כלפי הציונות ועורר גם תגובות אירוניות ( אורי ניסן גנסין , יעקב שטיינברג , שמואל יוסף עגנון ) ותגובות של מאבק עם ה"פיתוי" הדקאדנטי האובדני בשם האמונה בתחיית היהדות ( חיים נחמן ביאליק , אורי צבי גרינברג , נתן אלתרמן . ( בשנות ה50– וה60– של המאה ה20– פנתה הספרות הישראלית לכיוון יותר דקאדנטי כביטוי לקשיי הזדהות עם החוויה הציונית , ונזנחו המאבקים בדקאדנס שהיו אופייניים למחצית הראשונה של המאה ה . 20– משבר הציונות בסוף מאה זו היטה שוב חלק מהספרות הישראלית לכיוון הדקאדנטי בגרסתו הפוסטמודרניסטית . העיתונות בעשור האחרון של המאה ה19– מעידה שמחשבת הדקאדנס היתה מוכרת למשכיל העברי , ועיצבה בו מושגים , ערכים ואף הלכי רוח : הפסימיזם נעשה אופנה בקרב המשכילים , ונחשב לסימנה של השקפת עולם נאצלת . מיתוס ההתנוונות והגסיסה של "סוף המאה" ושל עמים עתיקי יומין ועתירי תרבות , והיהודים בכלל זה , נעשה מקובל על הכול . תכונותיו הנפשיות של הדאקדנס – שיממון , חוסר אונים , מרה שחורה , קיפאון הרגש ואדישות – יוחסו לאדם ולעם היהודי . התגלו הצד הגופני גרידא , הלא–רומנטי , של האהבה , והיחסים הטורפניים בין המינים . מדורי המדע עברו מעיסוק במחלות גופניות ומגפות להפרעות נפשיות . מדובר לא בתפיסה הרומנטית של השיגעון אלא בנירוזות , מחלות עצבים , שנחשבו לתכונה אופיינית של האדם הדאקדנט . הנורסתניה , "חולשת העצבים , " נחשבה למחלה יהודית מובהקת . גם הלאומיות , האנטישמיות והציונות תוארו על רקע הנחת הפסיכופתולוגיה של המצב היהודי . האנטישמיות הוצגה כמין מחלה גנטית של עמי אירופה , שלהשכלה אין כל סיכוי לרפא אותה . הזהות היהודית הובנה כשייכות כפויה לגזע , בגינו של צופן גנטי לא רצוני , ומעמדה ירד לעומת הערך הנשגב שיוחס לה במחשבה הרומנטית . התחזקו מגמות קוסמופוליטיות . הספרות העברית נדרשה לסגל את הטעם האירופי בן הזמן , היינו , להיגמל מריאליזם ורומנטיקה ולהתקרב לאימפרסיוניזם , דקאדנס וסימבוליזם , שהמכנה המשותף להם היה התביעה ל'אמנות לשם אמנות . ' השפעת הדקאדנס והסימבוליזם על הספרות העברית הוצגה כעובדה קיימת , בדרך כלל לא רצויה . מבקרים שונים מצאו סימני השפעה כזאת , שעמדה לפעמים בסתירה לגילויים אחרים , ביצירות של יצחק לייבוש פרץ , מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , מרדכי זאב פיירברג , חיים נחמן ביאליק , שאול טשרניחובסקי , יוסף חיים ברנר , הירש דוד נומברג , גרשון שופמן , אורי ניסן גנסין ויעקב שטיינברג . באותה העת מופיעים גם תרגומים לעברית וליידיש של יצירות סופרים שנחשבו לדקאדנטים ובהם שארל בודלר , אוסקר ויילד , ארתור שניצלר ועוד . סימניו הראשונים של הדקאדנס בספרות העברית נתגלו בשני פרסומים של י"ל פרץ שהופיעו בוורשה בשנת : 1894 העוגב , קובץ שירים , והחץ , קובץ יצירות ומאמרים בעריכתו , שאת כולם כתב הוא . שירי פרץ בהעוגב נושאים סימני השפעה של היינה , ששירתו נחשבה באותה העת ברוסיה לדקאדנטית : הם מביעים הלכי רוח פסימיים וספקניים ומתארים יחסי אהבה קיקיוניים , נטולי רגש עמוק ואמיתי . השפעה זו אותרה והותקפה בידי משה ליליינבלום , דוד פרישמן ויוסף קלוזנר . בהחץ תקף פרץ את הספרות העברית השרויה עדיין בריאליזם ולאומיות רומנטית בזמן שבאירופה כבר שולטים הדקאדנס והסימבוליזם , ודחה את ההתייחסות לספרות כאל מכשיר חברתי ופוליטי . הוא גם ניתח תופעות ספרותיות ברוח מחשבת הפסיכולוגיה של הדקאדנס . לעומת זאת פנה פרץ נגד מחשבת ההיסטוריה הדקאדנטית וקבע כי חשיבה כזאת היא "תעתועי פילוסופיה נבערה של דור מפונק המתנוון והולך . " הלכי רוח פסימיים ודיכאון קיומי אופייניים ליצירות ספרות רבות שנכתבו בסוף המאה ה19– ותחילת המאה ה . 20– ביאליק , משורר התחייה הלאומית , כתב שורה ארוכה של שירים שבהם הוא מדמיין את מותו " ) בתשובתי , " "בית עולם , " "איך , " ? "ואם ישאל המלאך , " "אחרי מותי , " "והיה כי תמצאו , " "הם מתנערים מעפר , " "לא הראני אלוהים , " "ויהי מי האיש , " "הציץ ומת , ( " ושירים שבהם הוא מתאר מצבי נפש של שיממון ודיכאון גנטיים " ) מה רב , אוי מה רב ( " חסרי תקנה " ) צנח לו זלזל ( " וחיים של עינוי נפשי מתמיד " ) הם מתנערים מעפר , " "ערבית . ( " דיכאון , שיממון ואובדנות מאפיינים חלק מגיבורי הסיפורים של מ"י ברדיצ'בסקי , גברים ונשים בסיפורי א"נ גנסין , י"ח ברנר , זלמן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא