חידושים באדריכלות בתי הכנסת

עמוד:98

ובנים לטורגנייב ( יפו , , ( 1919 את בעלי אחוזה מן הדור הישן לגוגול ועוד ; את ישראל–חיים טבי 5 ב , שתרגם בשביל הוצאת " שטיבל" את תמונת דוריאן גריי לאוסקר ויילד , ( 1918 ) את מחזותיו וכן את כתבים מעזבון בית הוועד הפיקוויקי לדיקנס ( חלק א' בלבד , . ( 1922 פעילותם הקיבוצית הנרחבת והמגוונת של בני דור התחייה הביאה להרחבה עצומה של מצאי התרגומים העבריים . אם לפעילות התרגומית בתקופת ההשכלה לדורותיה היו אופייניות אקראיות וחלקיות , הרי בדור זה היא התאפיינה בהתכוונות מאורגנת שאפשרה מפעלים רחבי–היקף , אם של יחידים , כגון זה של טשרניחובסקי , אם של קבוצות , כגון מפעל תרגומי מחזות שייקספיר של המשוררים העבריים באמריקה ( הלל בבלי , ליסיצקי והלקין . ( בסיכומו של דבר , הניחו בני דור זה את היסוד המודרני האיתן למפעל ספרות עולם בעברית , מפעל ששוכלל והורחב בידי בני דור המודרניסטים הבא , והוא נמשך , למעשה , גם בימינו אלה . חידושים באדריכלות בתי הכנסת אידה הוברמן האדריכלות , מלבד תפקידה הפונקציונלי , היא ביטוי של התפתחויות חברתיות , דתיות ותרבותיות של סביבתה . בתי הכנסת שנבנו בתקופת ההשכלה ובהשפעת האמנסיפציה הם דוגמה מובהקת לכך . המבנים שקמו ביוזמת הקהילות היהודיות בערים הגדולות של אירופה ביטאו , בצורת בנייתם ובמיקומם , את שאיפת יוזמיהם להשתלב בחברה המקומית ובה בעת לייצג את זהותם היהודית החדשה . במאה ה18– נשמעו בקרב המשכילים דברי ביקורת על רמתם האסתטית של בתי הכנסת הקיימים , לעומת הדר יופיין של הכנסיות הנוצריות . אז החלו להסתמן מגמות חדשות בתכנון בתי כנסת , ואלו הגיעו לשיאן במאה ה . 19– במהלך אותה התקופה נוצר יחס חדש אל השתלבותו של מבנה בית הכנסת בתוכנית האורבנית . השתנתה הצורה החיצונית , הודגשה החזית , ובתכנון הפנים של אולמות התפילה היו שינויים . בעקבות גלי הגירה מעיירות אל המרכזים העירוניים , וכן מהמזרח אל המערב , גדלה האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות של אירופה . התפתחו בהן קהילות מבוססות של בעלי מעמד כלכלי וחברתי עולה . שאיפת חבריהן לשוויון זכויות ל 6 ותה בנכונות למעורבות תרבותית וחברתית , שביטויה היה , בין היתר , בדגש שהושם בצורתם של בתי הכנסת . קהילה כזו היתה מעוניינת בבית כנסת שאינו עוד מקום צנוע להתכנסות לתפילה יומיומית או לקיום המסורת הדתית בחברה מסוגרת , כבעבר . לא עוד מבנה נחבא אל הכלים , ממוקם בלב שכונה יהודית צפופה . המבנה שהקהילה האמידה הקימה צריך היה לייצג את מעמדה החדש כלפי חוץ וכלפי פנים ולהיות מרחב גדול להתכנסויות חגיגיות . אולם התפילה נועד לשמש לא רק לטקסים דתיים , אלא גם לאירועים תרבותיים חילוניים , כגון הענקת מלגות לימודים לילדים מוכשרים וכיוצא בזה . בניגוד להגבלות שחלו על היהודים בעבר והביאו לבניית בתי כנסת קטנים יחסית , חבויים בשכונה צפופה , ביקשו עתה הקהילות לרכוש מגרשים במרכזי הערים , שיאפשרו הקמת מבנה גדול , מרשים ובולט בסביבתו . קהילות השקיעו מאמצים רבים במציאת מגרש תואם ובהשגת רשות לבנות עליו בית כנסת . גם זה היה חלק מתהליך החילון של חיי היהודים : בנייה במרכזי הערים פירושה היה התרחקות מרובעי המגורים של היהודים והשלמה עם העיקרון שמתפללים ייסעו בשבת להתפלל . באווירה הרומנטית של המאה ה19– היה נהוג לבחור סגנון ידוע מהעבר לבניית בית ציבורי . הוקמו מבנים בהשפעת סגנונות כניאו–קלאסי , ניאו–רנסאנס , ניאו–רומנסק , ניאו–גותי , והופיעו מוטיבים מושפעים מאמנויות המזרח : ביזנטיון , מצרים וספרד המוסלמית . בחירת "סגנון" הפכה באותה העת לייצוג של זהות חברתית , תרבותית ואף פוליטית . מהי הצורה האדריכלית הרצויה לבית כנסת מטיפוס חדש , שבתקופה ההיא החלו לכנותו "היכל ? " בחירת "סגנון" אמנותי שיתאים לייצג את היהדות החדשה נעשתה לנושא חשוב . במאה ה , 19– שהצטיינה בהתעניינות גוברת בהיסטוריה , באתנוגרפיה ובגילוי תרבויות אקזוטיות , שאפו גם היהודים שבית הכנסת של קהילתם ישתלב בדרך מכובדת בתרבות זמנם וייצג בסגנונו את הזהות היהודית , שעליה נסב הוויכוח . המסורת המקצועית המקובלת באותה העת בתחום זה היתה מבוססת על גישה היסטוריציסטית , ולפיה הוגשו תוכניות לבניית בתי כנסת . בתחילת המאה ה19– פנו גם היהודים לסגנון הניאו–קלאסי , שנחשב לסמל הליברליזם וההשכלה . לקראת אמצע המאה גברו מגמות לאומיות , ונעשו מניע בבחירת סגנון בנייה התואם את מושג היהדות כמכלול . היו שדגלו בהשתלבות מלאה בתרבות המקומית ולפיכך נטו לבחור סגנון המושפע מהרומנסק של ימי הביניים . אדריכלים ידועים , שבנו בסגנון הניאו–רומנסק , הצהירו שיהודי צריך לבנות בסגנון המאפיין את תרבות המדינה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא