|
|
עמוד:86
כתר נסיכות , כצאצאם של היהודים המקראיים של רמברנדט . בכך הוא מבליט את גאוותו ביהודיותו , אבל פניו מביעות את עצבונו על היותו מנודה מן החברה הנוצרית . באותה מידה הציג גוטליב את האי–נחת שחש מתפקידו בחברה היהודית . בדיוקן סמלי שלו ושל ארוסתו , "אוריאל אקוסטה ויהודית ואן סטראטן" , ( 1877 ) הוא מזדהה עם המורד שלא מצא את מקומו לא בעולם הנוצרי ולא בעולם היהודי . גוטליב צייר שתי סדרות שהבליטו אף יותר את מצוקתו מחמת בעיות זהותו . הוא הצהיר על יהודיותו בהציגו בצורה אוהדת את חיי היהודים המסורתיים ובציירו את עצמו ב"יום כיפור" ( 1878 ) כיהודי דתי , אף כי הטלית שבה היה עטוף היתה מקושטת בפסים צבעוניים . יחד עם כך הציג את ישוע כיהודי : באחד מציוריו הוא מתאר את משפטו בפני הסנהדרין ; באחר הוא מטיף בבית כנסת בכפר–נחום . ( 1879-1877 ) בדומה לאנטוקולסקי ביקש גוטליב להשלים עם הנוצרים בהדגישו שישוע יהודי , אבל הוא גם מיקם בציוריו אלה את עצמו בקהל הצופים , כמתלבט מה מקומו שלו בעימות הזה . בציור הראשון הוא עומד מאחורי ישוע , ואילו בשני הוא מופיע כאחסוור המקשיב לדרשתו של ישוע . מאוכזב מאי–יכולתו לקבוע אם מקומו בחברה היהודית או הנוצרית , מת גוטליב לפני שעלה בידו לפתור בעיה זו . בעקבותיו של גוטליב הלך שמואל הירשנברג , שרמז על היותו תלמידו של גוטליב בתמונה הסמלית "אוריאל אקוסטה ושפינוזה הצעיר" , ( 1890-1889 ) ולפני שיצא סופית את לודז , ' חזר על הזדהותו עם שפינוזה בציור שבו הראה את היהודים מנדים את הפילוסוף . חשיבותו של הירשנברג היא בציוריו מחיי היהודים , שאותם ראה כמוכי עוני ושרויים בעצב , אף שהיה מוסיף להם לעתים נצנוצי הומור המאירים את הקדרות . ציורו "גלות" ( 1904 ) הוא תגובה על הפוגרום בקישינייב . על רקע שמים מוארים באור אדום , המרמז על עיירתם הבוערת מאחוריהם , פוסעים בשלג יהודים , מזקן ועד טף , נושאים בידיהם ספר תורה , סמל הדת , וקומקום , סמל הבית שנטשו , ומגמת פניהם אינה ידועה . ציור זה נעשה לאבטיפוס של תיאורי פליטים יהודיים . זהות והיתקלות באנטישמיות בעיות זהות והיתקלויות באנטישמיות הביאו אמנים כאיזידור קאופמן , יהודה פן ומאוריצי מינקובסקי לחזור לקהילה היהודית ולתאר את סגנון חייהם של יהודים אדוקים . דבר זה גרר עמו גם שיבה רומנטית לשורשים האתניים של יהודים שעזבו את השטעטל . אמנים אלה הגיבו בפסימיות על הפוגרומים במזרח אירופה . "אחרי הפוגרום" של משה מיימון מהווה אמנם במודע הד ל"שובו של המתנדב" של אופנהיים , אבל החייל הפצוע של מיימון מוצא כי ביתו נבוז ואשתו וילדו נרצחו בפוגרום שערכו פורעים השייכים לאותה אומה שלמענה נלחם במלחמת רוסיה-יפן . את ניגודי הזהויות האלה יישבו בדרך אחרת אמנים מערביים שנולדו במחצית השנייה של המאה למשפחות יהודיות שאף כי עברו תהליך של אמנסיפציה נותרו מסורתיות . האמנים האלה ראו בעצמם חברים בתרבות הדומיננטית ולרוב התעלמו מיהודיותם , אך לא נטשו אותה . כיוון שתנועות האוונגרד ביטאו את חידושיהן בציור נופים ותמונות ז'אנר בעלות מסרים חברתיים , נושאים שלא סיכנו את יהודיותם , הצטרפו אליהן אמנים יהודיים ונעשו בהן לדמויות בולטות . את התופעה הזו מסמל קאמי פיסארו , שהקדיש את עצמו לפיתוח הסגנון האימפרסיוניסטי ולהוראתו . הוא תיאר את עונות השנה ואת פעילויותיהם של האיכרים הצרפתיים , בהשתמשו בטכניקה האימפרסיוניסטית ליצירת אפקטים של אור מנצנץ . כיוון שראה בעצמו סוציאליסט–אנרכיסט יותר מאשר יהודי , תיאוריו המעטים של יהודים מרמזים על נימות אנטישמיות שרווחו אז בתנועה : בשנת 1890 רשם בנקאים יהודיים בעלי חוטם מעוקל הנושאים בידיהם את עגל הזהב . יוסף ישראלס , יהודי שומר מצוות , היה מנהיג אסכולת בית כנסת ביום כיפור , ציור של מאוריצי גוטליב – מתח בין זהויותיו , הפולנית והיהודית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|