תרבות יהודית מודרנית – מבוא

עמוד:2

תרבות יהודית מודרנית – מבוא דן מירון זה מושג שאי אפשר להגדיר אותו הגדרה מדויקת , והוא מציין מכלול מג ון ומשתנה של התפתחויות תרבותיות בקרב יהודים בזמנים המודרניים – תחילה בעיקר באירופה , ואחר כך גם בתפוצות שמחוץ לאירופה . היה נהוג לקשור את הופעתה של התרבות היהודית המודרנית בהתפתחויות בקרב יהודי מרכז אירופה ומערבה במחצית השנייה של המאה ה . 18– על רקע השינויים החברתיים והכלכליים שעברו על עמי אירופה המערבית והמרכזית במאה ההיא , וכן על בסיס עלייתה של המדינה המודרנית הריכוזית ( לעומת מדינת ה'שדרות' של ימי הביניים והרנסאנס , ( המקיימת קשר חוקי לא עם קבוצה מוגדרת של אזרחים אלא עם האזרח היחיד , נוצר מגע חברתי בין חלק מן המעמד הבינוני היהודי לבורגנות הלא יהודית , וזה הוליך גם למגעים תרבותיים , לנטילת חלק , מצד יהודים , בתרבות המקומית , ובניסיונות מצד קבוצות של אנשי תרבות יהודיים להגדיר מחדש את המורשת התרבותית הדתית והלאומית שלהם עצמם . דוגמה בולטת לכך נמצאה בפעולתם של משה מנדלסון ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית ) ובני חוגו בפרוסיה בהגדרה מחודשת של מהות היהדות , בתרגום ( לגרמנית ) ופירוש ( בעברית ) מחודשים של המקרא ובקריאה לתמורה ביעדי החינוך היהודי ברוח ההומניזם האירופי של תקופת הנא % ר ת . היסטוריונים בני הדורות האחרונים נוטים להקדים את מועד הופעתו של המפנה בתרבות היהודית , ולתארו כתהליך מדורג שהתמשך מן המחצית השנייה של המאה ה17– ובמשך כל המאה ה18– לא רק במרכז אירופה ובמערבה , אלא גם בחלקים אחרים של הפזורה היהודית , וכן לא רק מכוח התהדקות המגעים בין יהודים לסביבתם הלא יהודית . בהקשר הזה מוזכרות התפתחויות יהודיות רוחניות פנימיות ( כגון משבר השבתאות והופעת החסידות . ( כמו כן מסתמן קשר בין הופעת התרבות היהודית החדשה להתפתחויות היסטוריות במזרח אירופה , כגון התרופפותה של המלכות הפולנית עד לחלוקתה בסוף המאה ה18– ושקיעת המבנה החברתי והחוקי הכמעט אוטונומי של החיים היהודיים המאורגנים במסגרת מלכות פולין . בלי להתעמק בדיון היסטורי בעניין הזה ניתן לקבוע כי הופעת התרבות היהודית החדשה הולידה רצפים של התפתחויות תרבותיות הטרוגניות ביותר , שאי אפשר להגדיר אותם הגדרה נורמטיבית מלכדת . אף שיש מקום לשאלה אם גם התרבות היהודית הישנה , שקדמה להופעת התרבות החדשה ואף הוסיפה והתפתחה לצדה , היתה מונוליטית , כפי שנטו להציגה , ואם לא היו גם בה , למעשה , חטיבות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו ( אם משום מרחקים גיאוגרפיים ולשוניים ואם משום ניגודים רוחניים עקרוניים , כגון הניגוד שהתפתח בין התרבות היהודית ההלכתית–הרבנית לזו שהתרקמה סביב הציר המיסטי–הקבלי , ( הרי בנוגע לתרבות החדשה אין גם מקום לשאלה בדבר קיומה או אי קיומה של רציפות . לשפע התופעות , שבהן מצאה התרבות הזאת את ביטויה , היו מכנים משותפים ' שליליים ' או ריאקטיביים בלבד , דהיינו , התופעות עמדו בסימן של מתח וניגוד – גדולים יותר או פחות – בינה ובין התרבות היהודית הרבנית–הקהילתית המסורתית . כמו כן ניתן למצוא בכל אחת מהן משום תגובה או ניסיון התמודדות עם אתגרים קיומיים ותרבותיים , שהזמנים המודרניים הציבו בפני העם היהודי , ואשר התרבות הרבניתהקהילתית המסורתית נראתה כאילו אינה מסוגלת להיענות להם . המשמעות והעוצמה של המתח או הניגוד וכן תוכני התגובה או אופני ההתמודדות היו שונים מן הקצה אל הקצה . בזמן שהחסידות העמידה אל מול המסורת התרבותית הרבניתהקהילתית תנועה עממית דינמית , שהתבססה על תורת הסוד הקבלית , מזה , ועל הנהגה לאומית–דתית חדשה ( מוסד הצדיקות , ( מזה , חתרה ההשכלה להגברה רבתי של המרכיב הרציונליהביקורתי ( אשר כמו האלמנט המיסטי בחסידות היה קיים גם בתרבות הישנה ) כיסודה של מערכת חינוך יהודית חדשה , מזה , ולהדגשת האינדיווידואליות של היחיד היהודי הן כחבר בעדה הקהילתית , הלאומית והאנושית והן כמי שרשאי לחתור למימוש עצמי מלא ככל האפשר ברוח האידיאלים ההומניסטיים ובמסגרת החוק הדתי והנימוס החברתי , מזה . החסידות ויריבתה המתנגדות במאה ה18– וכן הרפורמה והאורתודוקסיה במאה ה19– יצאו להתמודדות עם משברי הזמנים המודרניים על בסיס של זיקות ( שונות ומנוגדות זו לזו כשלעצמן ) להלכה היהודית ולהגדרה ההלכתית של הזהות היהודית . לעומתן חתרו ההשכלה העברית , וביתר תוקף התנועות הלאומיות שבאו בעקבותיה , להסטת מוקד הזהות מתחומי הדת וההלכה לתחומי הרגש הלאומי והזיקה להמשכיות ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של לאום בהתהוות או לאום בכוח . בה בעת הופיעו תופעות מורכבות ובעייתיות , שניתן בכל זאת לשייך אותן לתרבות היהודית החדשה , אף שנוצרו במרחבים שמעבר לתחומי הדת והלאום , לעתים אף על ידי יהודים שנטשו במוצהר את הקבוצה היהודית ( על ידי התנצרות , ( ועל הרוב בהקשר של השתלבות תרבותית גוברת והולכת בתרבויות לא יהודיות . גם במרחבים האלה ובהקשר הזה , וללא שום אידיאולוגיה תרבותית פרטיקולריסטית מוגדרת , הסתמנה גיאות גוברת והולכת של יצירתיות תרבותית , שאובחנה כ'יהודית' בידי גורמים שונים – יהודיים–פנימיים ,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא