ורשה כמרכז תרבות יידיש

עמוד:353

הציר המרכזי שסביבו התנהלו החיים הספרותיים היהודיים בוורשה היה איגוד הסופרים והעיתונאים ברחוב טלומאצקה . 13 ( Tlomackie ) היה זה גוף שלבד מהבטחת תנאי העסקה נאותים וזכויות יוצרים לחבריו ( תחומים שבהם היו הישגיו דלים , ( שימש גם בית–ועד לחברים ולכל שוחר תרבות יידיש . כל אורח שהגיע מחוץ–לארץ ראה לעצמו חובה לפקוד את המקום ובדרך כלל גם לשאת בו דברים . באולם האיגוד התנהלו ויכוחים נוקבים על דמותה של הספרות ביידיש ועתידה ; סופרים צעירים קראו בו תיגר על הממסד השמרני , והתקיימה בו גם פעילות תרבותית רחבה למען הציבור הרחב . במשך שנים רבות שמר האיגוד על דימוי על–מפלגתי , דבר שמצא ביטוי בהרכב הנהלותיו הנבחרות . אולם , במציאות הפוליטית היהודית בפולין באותן שנים תופעה שכזו לא יכלה להאריך ימים , ואכן במהלך שנות ה30– נעשה אולם האיגוד גם לזירת התכתשויות פוליטיות , שבסופן השתלטה חבורת סופרים מן השמאל הרדיקלי על ההנהלה ופגעה באופיו הכללי של האיגוד . בהשוואה למרכזי יצירה ביידיש במוסקבה ובניו יורק היה לוורשה ללא ספק מעמד בכורה . בשעה שהמרכז הסובייטי נעשה כפוף יותר ויותר לתכתיבים מבחוץ ובעת שבמרכז האמריקני נשמעו לעתים תכופות תלונות על ירידת הביקוש ליצירה ביידיש , היתה ורשה קהילה שהיידיש עדיין הובילה בה ( חרף המעבר המתמיד לשימוש בפולנית . ( קהילת הסופרים ביידיש בוורשה ( ובפולין כולה ) היתה הגדולה והפורה ביותר ובתי הדפוס שם המשיכו להדפיס לא רק את ספרי הסופרים המקומיים אלא גם את אלו שנשלחו אליהם מחוץ לארץ . למרות כל זאת , וחרף העובדה שמספר הספרים ביידיש היה גדול ממספרם בכל אחת מלשונות המיעוטים בפולין , נקלע שוק הספרים ביידיש למשבר , שההיבט הכלכלי שלו היה קשה אף יותר מזה הלשוני . עיקרו של המשבר התבטא בירידה ברכישת ספרים , הן בידי בודדים והן בידי מוסדות חינוך וספריות . ההשלכות לכך היו הדפסת פחות ספרים , בפחות עותקים ומעבר של קוראים ( שהתעניינותם בקריאה לא קטנה ) לקריאה בפולנית . בוורשה של אמצע שנות ה30– נמצאו לא פחות מ52– ספריות ציבוריות יהודיות ( לבד מספריות הצמודות לבתי ספר . ( הבולטות ביותר שבהן היו הספרייה למדעי היהדות שליד בית הכנסת הגדול ( שבה רוב הספרים היו בעברית דווקא , ורוב קוראיהם באו מחוגי האינטלקטואלים היהודיים ) וספריית הפועלים הגדולה על שם ברוניסלב גרוסר , שנוהלה במשך שנים בידי ד"ר הרמן קרוק . גם בספריותיה הרבות של ורשה – לרבות ספריות הפועלים שברבות מהן ניסו לאורך זמן לשמור על אקסקלוסיביות יידישיסטית – ניכר היה בעשור שלפני השואה ביקוש הולך וגובר לספרים בפולנית על חשבון ספרים ביידיש או בעברית . דווקא בשנות ה30– האחרונות ניכרה התאוששות מסוימת בשוק הספרים ביידיש . סופרים כשלמה ברלינסקי , יהושע פרלה , לייב אוליצקי , מיכל בורשטיין , קדיה מולודובסקי ואיציק מאנגר , שיצירתם שיקפה במידה רבה פנים שונות במציאות הקיום היהודי בפולין באותן שנים , זכו לפופולריות רבה בקרב הציבור ואף הצדיקו הדפסת מהדורה שנייה לספריהם . בד בבד ראו אור כמה כתבי עת ספרותיים חדשים ולזמן קצר נדמה היה ששוב עולה הספרות ביידיש על דרך המלך . המעבר מדיבור ביידיש לדיבור בפולנית מחד גיסא , וקיומו של ציבור יהודי גדל והולך ששפתו העיקרית היא פולנית , מאידך גיסא , יצרו תשתית פורה לא רק לעיתונות יהודית בשפה הפולנית אלא גם לספרות יפה בשפה זו . מקורה של ספרות זו בגליציה , אך בשנות ה30– הועתק מרכזה לוורשה . מדובר בקבוצה קטנה של סופרים , שהבולטים שבהם היו רומן ברנדשטטר ומאוריצי ( משה ) שימל ( שהיה סופר דו–לשוני . ( היתה זו ספרות שעסקה בנושאים יהודיים ואשר כותביה הזדהו כיהודים ואף ראו בעצמם חלק אינטגרלי מן העם היהודי ותרבותו ( זאת להבדיל משורה נכבדה של סופרים פולנים ממוצא יהודי , שראו עצמם חלק מן התרבות הפולנית ושאפו להיטמע בה . ( עם התגברות האנטישמיות הפולנית , רובם של סופרים אלה מצאו עצמם עוסקים יותר בכתיבת פובליציסטיקה בעיתונות מאשר בכתיבת ספרות יפה . למן ראשית המאה ה20– היתה ורשה גם מרכז תיאטרון ביידיש . בשנת 1905 נמצאו בוורשה חמישה אולמות תיאטרון שבהם הועלו הצגות ביידיש . אלא שהצגות אלו היו ידועות ברמתן הנמוכה וההמונית , ורבים הדירו רגליהם ממקומות אלה . כתוצאה מפעילותו של י"ל פרץ להעלאת רמת התיאטרון ביידיש ומתרומתו של הבמאי הדו–לשוני מארק ארנשטיין , נוסדה בוורשה , ב , 1907– להקת התיאטרון "די יידישע טרופע" " ) הלהקה היהודית ( " בכיכובה של אסתר רחל קמינסקי . הלהקה העלתה שורה של מחזות ספרותיים משל שלום עליכם , יעקב גורדין , דוד פינסקי ואפילו הנריק איבסן , וזכתה להצלחה רבה בפולין ומחוצה לה . הלהקה לא האריכה ימים , אך גם ממשיכתה – "די ווילנער טרופע" " ) הלהקה הווילנאית , ( " גם היא בכיכובה של קמינסקי – זכתה להצלחה לא פחותה . בשנים שבין המלחמות פעלו בוורשה להקות אחדות ששמרו על סטנדרטים גבוהים ואשר חבריהן זכו להכשרה מקצועית רבה יותר מן השחקנים שקדמו להם . ב1924– ייסדו זיגמונט טורקוב ואידה קמינסקי את תיאטרון "וויקט" " ) ווארשעווער יידישער קונסט טעאטער" – "התיאטרון הוורשאי האמנותי היהודי , ( " ששחקניו קיבלו את הכשרתם בסטודיו למשחק "יידישע דראמאטישע שול" " ) בית ספר יהודי לדרמה ( " של מיכאל וייכרט . ב1929– ייסד יונס טורקוב את "ווינט" " ) ווארשעווער נייער יידישער

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא