תיאטרון עברי וישראלי

עמוד:248

ב1945– נולד "התיאטרון הקאמרי" מיסודה של קבוצת שחקנים צעירה , שסימן את ייחודו בהתנהגות "טבעית" על הבמה ובדיבור בשפה יומיומית ( כמעט . ( המפליגים בשבחו של התיאטרון החדש טענו שיש בו "תפנית ממזרח למערב ומהגולה לארץ–ישראל , " אך למעשה "התיאטרון הקאמרי" העלה את התיאטרון העברי לא רק מהגולה לארץ , אלא מארץישראל למדינת ישראל ; כלומר "ממש ארצה , " לחלל דרמתי של הצברים , למקום גיאו–תיאטרוני "תל–אביבי , " חילוני ולא קדוש מבחינת המבטא , התחביר ואוצר המילים המקומי , המונמך יחסית ושוב אינו רוסי ומוגבה–מסוגנן כשל ותיקי " הבימה , " בגלל הכשרתם המקצועית ונטיות לבם של הראשונים . בקו הרפרטוארי ניכרו ב"התיאטרון הקאמרי" מראשיתו האקלקטיות , ההשפעה הרצונית מצד עולם הדרמה האנגלוסקסי והבחירה באיכות דרמתית ותיאטרונית במקום במגמה אידיאולוגית ציונית–סוציאליסטית . ב"התיאטרון הקאמרי" ניכרה גם התחשבות , עד כדי תלות , בצורכי הקהל , בטעמו ובהחלט גם בכיסו . כוונותיו ומעשיו מעידים כדברי גד קינר על "רלוונטיות קונפורמיסטית" או אף על "מתינות קיצונית . " עם קום המדינה מסמנת מחזאות תש"ח , כגון הוא הלך בשדות , בערבות הנגב והם יגיעו מחר , תקופה חדשה בתולדות התיאטרון העברי בארץ . אם בשלבים הארצישראליים הראשונים שימש התיאטרון כספינה שתעביר יהודים מהכא להתם ובדרך תלמד אותם על המקום ועל שפתו , עתה מתמקד התיאטרון הישראלי בזהות הישראלית החדשה ובמתחים העזים בין האני ובין החברה , בכלל זה גם בביקורת על דיוקן המדינה שעד לא מכבר היתה חלום נכסף . הוא הלך בשדות מאת משה שמיר מסתיים במיזוג בין הצבר המת והעולה החדשה ממחנות ההשמדה . "הבימה" הצטרפה לגל האקטואליה והעלתה את בערבות הנגב מאת יגאל מוסינזון , ( 1949 ) בהצגה שעוררה שערורייה בגלל אופני הייצוג של כמה מהדמויות , וכן בגלל הדגשת מצב המצור , שימשיך לאפיין מחזות מלחמה ישראליים . הקאמרי השיב מלחמה תיאטרונית והעלה את הם יגיעו מחר ( 1950 ) מאת נתן שחם , המבקר בהעזה את היחס לערבים " כמוקש שעוד יתפוצץ תחת רגלינו . " לאחר ייסוד "התיאטרון הקאמרי" נחשפו גם תיאטרונים קטנים , כגון "זווית" ו"זירה , " יותר ויותר להשפעות התיאטרון האנגלוסקסי , לתיאטרון האבסורד הצרפתי ולתיאטרון הפיוטי , לעתים סימבוליסטי . תיאטרון ממילא תובע ראייה כפולה של מציאות ובדיון , ורוב מסריו נבנים מהמתח בין המתרחש לעיני הקהל באולם לבין מה שנחווה בעולם שבחוץ . קהל ההצגות הראשונות בארץ–ישראל עומת עם חלל בימה דרמתי ובדיוני שסביבו חלל גיאוגרפי , אלא שזה האחרון עבר מעתק תודעתי בעיני החלוצים כאשר נהפך מהזיה למציאות לנגד עיניהם ממש . לא מעט מהמחזות המודרניים עיצבו חלל הזוי–לכאורה , שלמעשה היה בבואה בדיונית לאכזבה , כמו הנסיכה האמריקאית , הכלה וצייד הפרפרים ואפילו אכזר מכל – המלך , של נסים אלוני . משנות ה50– מתרחב ההבדל בין הצגות "מסר" לבין הצגות " בידור , " ולעתים דווקא האחרונות משקפות את העדפותיו של הקהל , השונות מהקו החינוכי הרשמי–למחצה של מסבסדי ההצגות . המחזאים ( חיים הזז , נסים אלוני , אהרן מגד , יגאל מוסינזון , נתן שחם , יורם מטמור , משה שמיר ואחרים ) מציגים נושאים מהמציאות ומההיסטוריה היהודית–הישראלית ( משיחיות , שואה , עדות , מלחמות ) במידות משתנות של ביקורתיות על הנעשה . כן זכו להצלחה אופרטות והצגות בידור . לצדן מועלות הצגות מתורגמות כגון פאוסט מאת גתה , שנכשלה ; הציפור הכחולה מאת מטרלינק שהצליחה היטב , וההפקה הראשונה של מחכים לגודו מאת סמואל בקט , שהתקבלותה מעידה בעיקר על הפער בין הקו הביקורתי הרשמי–כביכול , שדחה את ההצגה , לבין רשמיו החיוביים של הקהל מההצגה ה"משונה . " אחרי עוד כשבע הפקות גדולות חנה מרון וזלמן לביוש בהצגת "מרי סטיוארט" בתיאטרון הקאמרי , 1961

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא