אמנות ושואה

עמוד:224

הוסיפה למציאות הזאת גוון תיאטרלי והבעתי או הדגישה את החושניות והיופי של גופות הנשים הנחנקות בתאי הגזים . שאלה אחרת שאמנים התמודדו איתה היתה כיצד לתאר את ההיקף העצום של רצח העם בתקופת השואה . אמנים רבים שהיו אסירי מחנות בעצמם ראו כמויות גדולות של מתים אבל התרגלו למראה שהפך לחלק מחיי היומיום . הם גם לא רצו להתמודד עם חוסר הכבוד למתים והפיכתם לאשפת–אדם . זורן מוזיץ , שהיה אסיר במחנה דכאו , ניסה להדגיש ברישומיו דווקא את האינדיווידואליזם של המתים . לכמה מן הגוויות שרשם יש מבט כמעט חי והם כאילו מביטים בצופה . יש בהם אנושיות , והוא נמנע מתיאור מסות של נרצחים . ליאון דלארבר שהיה במחנה ברגן–בלזן היה בין הבודדים שתיאר ברישומיו בנוסח מתעד אובייקטיבי את מצבורי הגוויות , המריצות המובילות אותן והסבת הראש של נושאי המריצות בגלל הגועל והריח הרע העולים מן המתים . שישה חודשים אחרי שחרורו צייר בוריס טסליצקי , על פי רישומים שעשה בסתר , ציור ענקי באורך חמישה מטרים שתיאר את מחנה ברגן–בלזן מעט לפני השחרור , והוא שמור במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז . בציור מתוארות מריצות המתים שנופלות מהן גוויות לרצפה והאסירים החיים שאינם נראים שונים מן המתים . גודלו של הציור גורם לצופה להישאב אליו ולהפוך לחלק מסצנת העליבות האנושית הנוראה שהוא מציג . הצילומים הרבים מרגעי השחרור של המחנות , שתיעדו מצבורי גוויות ומוזלמנים חיים שסבבו במחנות כרוחות רפאים , גרמו להלם ולחוויה מזעזעת ועמוקה לרבים שחזו בהם . הם השפיעו על אמנים רבים . פאבלו פיקאסו החל מיד לאחר שחרור פריז לצייר , בהשפעת מותו של ידידו הטוב המשורר מאקס ז'אקוב , יהודי שהתנצר , במחנה ריכוז , את הציור הגדול "בית המטבחיים . " אין ספק שהאמן הושפע מצילומי מחנות , אבל הוא לא התמודד עם ממד המציאות שבהם ותרגם אותם ליצירת אמנות מסוגננת . בציור מתוארת משפחה נרצחת בסגנון המזכיר את ציורו המפורסם "גרניקה . " הדמיות מעוותות , מפרקתו של אבי המשפחה שבורה וגווייתו של התינוק מוטלת כשראשה למטה . מכיוון שקשה לקרוא את פרטי הציור בגלל הסגנון , העיוותים ומשחקי האור–צל ההופכים אותו למעין חידה חזותית , הוא נתפס בתהליך של קריאה הדרגתית מתוך עמדה מורחקת מבחינה רגשית , ולכן קל לצופה להתמודד עם המראה יותר מאשר בציור כמו של טסליצקי . סגנון הפיסול של האמן הידוע אלברטו ג'אקומטי השתנה אחרי 1945 בהשפעת הלם צילומי מחנות הריכוז ויומני קולנוע שראה מיד אחרי המלחמה והמראות שנראו בהם פרנסו את אובססיית המוות שהיתה הדחף העיקרי של יצירתו גם בשנים שלפני המלחמה . הוא החל לפסל את הדמויות השדופות , הקירחות והשלדיות הנראות כאילו אכולות באש , שנעשו מאז למוטיב העיקרי של יצירתו . דוגמה להתייחסות מאוחרת לשואה בגישה תיאורית אפשר לראות ביצירתו של אמן הפופ–ארט האמריקני–היהודי ג'ורג' סיגל – אנדרטה לשישה מיליונים בסן פרנסיסקו . היצירה מורכבת מקבוצת גוויות פזורות על הרצפה שכולן נוצקו בגבס על פי גופות אדם חיים כפי שנהג לעשות גם בפסליו המוכרים האחרים . כדי לבנות את הקומפוזיציה עשה שימוש בצילומי תיעוד מתקופת שחרור המחנות . ליד גדר התיל ניצב ניצול המסמל את תקוות התקומה . סיגל השתמש לצורך עיצוב הדמות הזאת בניצול אמיתי שהיה ילד במחנה טרזיינשטאט ושיקם את חייו בהצלחה בישראל . הגישה השנייה שנקטו אמנים כדי להתייחס לשואה היא זו שעושה שימוש בסמלים ובפרשנות , בניגוד לייצוג של ממש . הגישה הזאת אופיינית לאמנים שהיו ילדים במחנות ולאלה שלא היו שם כלל . השימוש בסמל מאפשר חופש אמנותי רב יותר ויכולת ליצור יצירה אישית ומורכבת וגם להרחיק את העדות לצורך הקלה נפשית . כמה דימויים נעשו לסמלי שואה מוכרים , למשל גדר התיל או ארובות הקרמטוריומים שמופיעות בציוריהם של הישראלים יהודה בקון , שראה אותן כאסיר באושוויץ , נפתלי בזם , שבציוריו ורישומיו הן הצטרפו לסמלים יהודה בקון , יליד צ'כוסלובקיה היה כלוא בילדותו בטרזיינשטאט ונשלח משם לאושוויץ . בציורו : תמונת אביו העולה בעשן הכבשנים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא