אמנות ושואה

עמוד:223

לגישה הזאת שייכים גם האמנים שהושפעו מאלפי צילומי התיעוד שצולמו במחנות בימי השחרור הראשונים , אותם צילומים של מצבורי גוויות האנשים–שלדים ושל הניצולים שהיו בעצם העדות הקונקרטית הראשונה שראה העולם להיקף זוועת השואה והנתפסים עד היום כדימויים המוכרים והאיקוניים ביותר של רצח העם השיטתי . שאלת אפשרות הייצוג של הזוועה עצמה של רצח העם העסיקה תיאורטיקנים רבים ובוודאי גם את האמנים עצמם . הפילוסוף ז'אן–פול סארטר טען שהיופי האמנותי והזוועה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת , כי יצירת אמנות מן הזוועה היא משום בגידה בזכר הקורבנות , ולעומת זאת תיאור מדויק של המציאות הנוראה של השואה איננו אמנות כי זו , מעצם הגדרתה , יש בה יסוד של יופי וסדר . הוגה הדעות הגרמני תיאודור אדורנו נודע בטענתו כי "לא יכולה להיות שירה אחרי אושוויץ . " אין ביכולתה של האמנות , אמר , לייצג את הסבל הבלתי ניתן להבעה של הקורבנות . העידון האמנותי מחליש את הזוועה ובייצוג ה"יפה" של האכזריות הקיצונית שהתגלמה במחנות הריכוז טמון סיכוי לגרום לצופה עונג הגובל בסדיזם . ( אדורנו חזר בו לאחר זמן מן הטענה הקיצונית הזאת ( . האמנים שביקשו דווקא לתעד את אירועי השואה כדי להציל את המראות משכחה ומהכחשה ולא נרתעו מתיאור הזוועה והכיעור היו אלה מבין העדים עצמם שחוו את מציאות המחנות , או אלה שחשבו שחוסר התייחסות לשואה יהיה בבחינת הפקרת העולם לרוע ורצו לנסות ולמצוא משמעות לזוועה ולהפיק ממנה שיעור לאנושות . עם זה חלק גדול מן התיאורים הכביכול–תיעודיים של חיי המחנות לא היו בבחינת ייצוגים מדויקים של המראות וניכר בהם קונפליקט בין הרצון לתעד באופן אובייקטיבי לבין הצורך לערוך את הפרטים מתוך הקושי של ההתמודדות איתם , מתוך כבוד לצלם האנוש של המתוארים או מתוך חשש שלא ליצור תחושות גועל , פחד או עונג סדיסטי בצופים ביצירות , או אפילו מתוך הישענות על מודלים של תיאורי זוועה בתולדות האמנות ( פרנסיסקו גויה או הירונימוס בוש . ( חלק מן האמנים נקלעו לקונפליקט בין הומניזציה של הסובלים ושימור הזהות האנושית שלהם ובין האמת של מציאות איבוד צלם אנוש שלהם במחנות . כך לאה גרונדיג , שציירה את פנים קרונות הבקר שבהם הובילו יהודים למחנות , הצייר מצגר ליד תמונתו "חלום בגטו 1947-1946 , "

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא