|
|
עמוד:191
המודרניזם הרדיקלי באמנויות הפלסטיות בארץ–ישראל בראשית המאה ה20– יגאל צלמונה בשנות ה20– הבשילו בארץ–ישראל תהליכים דמוגרפיים וחברתיים שהיתה להם השפעה תרבותית מכריעה מבחינת היישוב היהודי . גלי ההגירה של "העלייה השלישית" לארץישראל הביאו עמם משנת 1919 צעירים בעלי השקפות סוציאליסטיות , ורבים מהם אינטלקטואלים , שהאופק התרבותי שלהם כלל את השראת המהפכה הרוסית ושהאמנים שבהם יכלו לראות ולשמוע את יצירות האוונגרד האמנותי באירופה . הצעירים האלה הצטרפו למנהיגי תנועת העבודה בני העלייה השנייה ולמרות המתחים האידיאולוגיים ופער הדורות יצרו יחד את המאסה הקריטית שהביאה להגמוניה של התנועה הזאת ביישוב היהודי . ב"העלייה הרביעית" ( 1924 ) הגיעה לארץ בורגנות בינונית ונמוכה שיצרה תשתית של תעשייה ומסחר והביאה לתנופת בנייה בערים ולצריכת תרבות ערה . בחברה החדשה שהחלה להתגבש בארץ–ישראל נוצרו תנאים ליצירה וצרכנות אינטנסיביות של תרבות , בידור ועיתונות ( על צריכת תרבות בארץ בתקופת היישוב ר' מדור מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני . ( שנות ה20– היו שנים של פריחה ותסיסה בכל שטחי האמנות . ב1928– היו ב"אגודת האמנים העברית" 100 חברים . האגודה הציגה שמונה תערוכות כלליות חשובות , ונתנה חסותה למספר רב של תערוכות יחיד – וברובן ניתן היה לאתר דומיננטיות של גישות "מודרניות . " אמנים לא מעטים עלו ( או שבו ) לארץ , הציגו , ואף נהיו לכוכבי תרבות . כמה כתבי עת לאמנות יצאו לאור ונוסדו בתי ספר לאמנות . מבקרי אמנות השתדלו לכוון כיוון אידיאולוגי את האמנות הארצישראלית והתקיימו פולמוסים אידיאולוגיים ציבוריים חשובים . תלאביב , "העיר העברית הראשונה , " היתה למוקד של אנרגיה יצירתית ולסמל חי של הציונות . אורה של ירושלים כמרכז של יצירה אמנותית הלך והועם . מרבית האמנים והסופרים התגוררו ופעלו בתל–אביב , ובה קמו התיאטראות החשובים , מערכות העיתונים וכן הוצאות הספרים הגדולות , ובה התפתחה באופן טבעי העשייה המודרניסטית . האינטלקטואלים , שמרביתם היו יוצאי עיירות מזרח אירופיות , הוקסמו מתחושת החופש ומאפשרויות "ההתחלה מחדש" שהציעה תל–אביב לתושביה . הם הסתייגו מירושלים של מוסדות שלטון זר , של יישוב יהודי דתי בעיקרו , עיר של סמליות קלריקאלית , מנותקת מהווי חלוצי – עיר של הוויה יהודית שבעיניהם לא היתה שונה בהרבה מהוויית הגולה של מזרח אירופה . בתל–אביב נוצר בשנות ה20– פרולטריון עירוני , חילוני , נאור , בעל אידיאולוגיה מגובשת , שהזדהה עם התרבות המודרניסטית . כמו בספרות , כך גם באמנות הפלסטית התקיים מגוון רחב של זרמים וסגנונות . היו האמנים ה"ריאליסטים , " שהיו קרובים בדרך כלל לאימפרסיוניזם , ולצדם גם ציירים "אקדמיים" ממש , כמו אנה טיכו , שמואל חרובי , לודוויג בלום ומורי "בצלאל" כבוריס שץ , אבל פן ואהרון שאול שור . ברם הקבוצה החשובה ביותר מבחינה היסטורית היו ה"מודרניסטים : " נחום גוטמן , חיים גליקסברג , יוסף זריצקי , יואל טננבוים ( טנא –(אשוחי , משה מוקדי , אריה לובין , פנחס ליטבינובסקי , אברהם מלניקוב , ישראל פלדי , יצחק פרנקל , יוסף קונסטנטינובסקי , ראובן רובין , מנחם שמי , ציונה תג'ר ואחרים . מבחינת הסגנון ניתן להגדיר את המודרניזם של האמנים הארצישראליים כאינטרפרטציה סיורים בארץ . הסרט עסק בין השאר בסכסוך היהודי–ערבי , היה בו סיפור אהבה בין נער בדווי לנערה יהודייה , והצנזורה הבריטית אסרה את הצגתו בארץ . רק אחרי שהוסרו הקטעים העוסקים בסכסוך הלאומי הותרה הצגתו , אבל הוא לא זכה להצלחה גדולה . הקולנוע היהודי בפולין העצמאית הגיע לרמה אירופית בינונית . הסרט היחיד שאולי ייזכר בתולדות הקולנוע העולמי הוא הדיבוק , על פי מחזהו של אנ–סקי בבימויו של הבמאי היהודי מיכאל ואשינסקי , מן הפופולריים שבבימאי הקולנוע הפולני . בתקופת השואה פסקה לגמרי עשיית הקולנוע היהודי בפולין . קולנוענים יהודיים אחדים עברו לרוסיה הסובייטית ושם עסקו בהפקת סרטים . אחרי המלחמה ניסו אחדים מן החוזרים לחדש את הקולנוע היהודי בפולין . אלכסנדר פורד עצמו חזר בראש יחידת הסרטה של הצבא הפולני שנלחם לצד ברית המועצות והיה למנהל החברה הממלכתית "פילם פולסקי . " במסגרת זו פעל גם הקואופרטיב לסרטים תיעודיים " כינור , " שהפיק כמה סרטי תעודה על הניסיון לחדש את החיים היהודיים בפולין . הופקו גם שני סרטים עלילתיים , אבל אלה לא זכו להפצה בפולין . בשנת 1949 נסתם הגולל על הניסיון לעשות סרטים יהודיים בפולין . לקריאה נוספת : נתן גרוס , תולדות הקולנוע היהודי בפולין , 1960-1910 מאגנס , ירושלים , תש"ן .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|