מודרניזם יידי במזרח אירופה

עמוד:168

וימים , ( 1926 , " הרומן של ישראל ראבאן די גאס ( הרחוב , . ( 1928 הדחף המודרניסטי ניכר גם בכמה מן הסיפורים המוקדמים של י"י זינגר , אך בהמשך דרכו הספרותית הוא בחר להיצמד למוסכמות הריאליזם המקובלות בדורו . המעתקים הגיאוגרפיים התכופים שהיו מנת חלקם של כל הסופרים המודרניסטיים ביידיש במזרח אירופה השפיעו על אווירת התלישות השורה על יצירותיהם . כך למשל גיבור הרומן של ראבאן , המתרחש רובו המכריע בלודז , ' אינו בן המקום . הוא מגיע אל העיר הגדולה במקרה , חי בשוליה , אינו מכה בה שורשים ובסופו של דבר עוזב אותה ללא הרהור שני . גם ציוני הזמן והמקום הספציפיים קיבלו אצל המודרניסטים היידיים משמעות מוכללת : בפתיחת הפואמה של פרץ מארקיש "די קופע" " ) הערמה ( 1922-1921 , " צוין שהיא אמורה להיות מעין קדיש מודרני לקורבנותיו של פוגרום מסוים , אך בחזיונו של המשורר ניצבת ערמת הגופות במרכזו של יקום המצוי במערבולת אפוקליפטית . היוצרים הללו שאפו ליצור ספרות שתהיה מודרניסטית ויהודית כאחד , ובכך עוררו התנגדות מכמה כיוונים . המתח בין הדורות הספרותיים בא לביטוי בהסתייגותו המפורשת של דוד ברגלסון ב1919– משירתו ה"חשופה" של פרץ מארקיש . ויכוחים ספרותיים חריפים התנהלו בוורשה בראשית שנות ה20– בין המצדדים במודרניזם היידי לבין מתנגדיו . ויכוחים אלה תרמו את חלקם להגברת מודעותם של המשוררים המודרניסטיים לאופייה המורכב של האוריינטציה התרבותית שלהם . בראש המתנגדים למודרניזם עמדו הלל צייטלין ובנו אהרן , שטענו כי ספרות יידיש צריכה לשאת אופי יהודי מובהק . אהרן צייטלין ניסה לממש תביעות אלה בשירתו , לשלב בה בין מודרניזם ובין מסורת יהודית , והוא נתן משקל ניכר בתוכה לעולם הקבלה והמיסטיקה היהודית . המשורר הבולט בדורו שהדגיש את ההקשר התרבותי היהודי היה ישראל שטרן : יצירתו השירית , שאינה רבת כמות ולא כונסה בחייו בספר , מתיכה לתוכה את מרבית היסודות התמטיים של המודרניזם היידי במזרח אירופה , ועושה זאת מתוך יצירת עמדה רוחנית ייחודית : הרגישות להוויית השוליים האנושית והתחושה האפוקליפטית החריפה מתמזגות בשיריו עם עמדת יסוד רליגיוזית ופנתיאיסטית . העולם האסוציאטיבי של המשוררים המודרניסטיים ביידיש היה יהודי במובהק , אך ניכרה אצלם השאיפה להבליט את הקוסמופוליטיות התרבותית ואת הסינקרטיזם הדתי . הפרוזה המוקדמת של משה קולבאק , ובייחוד הנובלה "משיח בן אפרים" , ( 1924 ) יוצרת מהבחינה הזאת מקום לעצמה במסגרת יצירתם של בני דורו . היא שותפה לאתוס של הדור כולו בהבלטת המתח המהותי בין חזיונות הגאולה האפוקליפטית ובין ממשות המוות ; אך היסודות התמטיים כולם זוכים לעיצוב רטורי המשלב בתוכו פאתוס , אירוניה והומור , ומזיגה זו מתעתעת בקורא ומאתגרת כל עמדה רוחנית שיש בה משום ודאות . הטקסט גם משלב בין פרטי תיאור ריאליסטיים המעוגנים בנוף היהודי במזרח אירופה לבין אווירה פנטסטית המתגלגלת בסיום לפנטסמגוריה ; בכך מגיע "משיח בן אפרים" להיות אחד משיאי המודרניזם היידי . תחושה חריפה של הרס סדרי העולם המקובלים עוברת כחוט השני בשירה המודרניסטית ביידיש במזרח אירופה . מאורעות הדמים שהדור התנסה בהם , ובראשם מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים באוקראינה , משמשים רקע ליצירת אווירה אפוקליפטית , רווית אלימות , פחד ומוות , שבה הדובר משליך מאחוריו כל ודאות וכל אמונה . רוב היצירות אינן מתמקדות בפרטים קטנים ומוחשיים , אלא שואפות לבטא תחושות קוסמיות חובקות עולם , בלתי ברורות ובלתי מוגדרות במהותן . מכאן נובעת גם נטייתם של המשוררים אל היריעה הטקסטואלית הרחבה – פואמה או סדרת פואמות , אשר חלקיה אינם קשורים ביניהם בקשר סיבתי או כרונולוגי ברור . לעתים קרובות כתיבתן של היצירות נקטעה באבה , והמשוררים שער הפואמה של פרץ מארקיש "די קופע" ( הערמה ) שהופיעה בשנת – 1922 מעין קדיש מודרני לקורבנותיו של פוגרום

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא