המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:145

ובמידה מסוימת גם מן האימאג'יזם האמריקני . חידושו של פרייל היה לא רק שהוא שחרר את השירה העברית האמריקנית מן הזיקה הרומנטית לטבע ומן הרתיעה מהעיר הגדולה , מן הטון ההימנוני או האלגי החגיגי , מן העברית הבארוקית מהודהדת המקורות , המיושנת והעמוסה , אלא גם , ובעיקר , שהעמיד במרכז שירתו דמות אני מודעת היטב למגבלות של עצמה , משוחררת מגרנדיוזיות , פטורה מעיסוק בעניינים טרנסצנדנטליים , נותנת דעתה לענייני החיים ולמקרי היומיום . המשורר כתב ליריקה מהורהרת–אינטימית , שהריגוש אוזן בה בפיכחון ובהומור , ולשונה , לשון שיחה נינוחה , היתה מודרנית , מרווחת , כמעט מדוברת . השירים עסקו באדם החי את חייו בטבעיות בהאביטאט של הכרך המודרני והמתייחס אליו כאל מקום קיום נורמלי , ולא כאל נינוה או בבל החטאה . מבטו של פרייל נצמד בסימפטיה מעורבת באירוניה דקה אל האנשים המצויים – מלצריות , דוורים , סועדים אקראיים במסעדה האוטומטית , שכנים זעיר בורגניים . ביומיומי הוא גילה רצף חיים סודי , המרתק את משך הזמן והמרחב ל"הווה אחד של בהירויות ואפלות , " והעשוי להתגלות לעין בהזדהרויות אפיפאניות של החפצים היומיומיים ביותר – צלחת חרסינה , תיבת דואר צבועה אדום עז , אגס חצוי , גרוטאת מכונית . ואולם האפיפאניות אינן מוליכות את המשורר להשקפת עולם או לתחושת חיים מיסטיות . אדרבה , הן שייכות ליומיום והן עיקרו . לעומת פרייל , המהורהר והנינוח , המודרניסט העברי האמריקני הבולט השני , נח שטרן , היה משורר סעור רגש וסבוך נפש ( איבד עצמו לדעת במוסד לחולי נפש , ( אינטלקטואל חריף שכל ורב ידיעות , חסיד נלהב של שירת ת"ס אליוט ( כבר ב1940– תרגם לעברית בכישרון רב את "ארץ השממה . ( " שירתו , שלא נוצרה ברציפות , אינה אחידה ברמתה ואף אינה עקיבה מבחינה פואטית . במיטבה היא משמשת , בכל זאת , נקודת המפגש הבולטת בין השירה העברית שלפני העידן הישראלי לבין המודרניזם האנגלו–אמריקני . בחלקה המוקדם ( שנכתב בארצות הברית ובקנדה ) כוללת שירה זו שירים אימאג'יסטיים–תיאוריים , שהדיוק , החדות של התמונה והאיפוק שבעיצובה אינם שוללים מהם את אווירתם הריגושית , הנמסרת בעקיפין . לאחר מכן כתב שטרן ( בארץ–ישראל ובאירופה בימי מלחמת העולם , שהמשורר השתתף בה כחייל הבריגדה היהודית ) שירים הגותיים?– יחתיים משוחררים , מתפתחים בדרך אסוציאטיבית , ברוח "ארבע הרביעיות" של ת"ס אליוט . באחדים מהם הצליח להעמיד , ללא סטייה מן הרצף השיחתי הקולח , תמונת עולם מורכבת עמוסת ריגוש ותבונה חודרת . במרכז יצירתו לכל אורכה עומדת הדמות המעונה של המשורר עצמו , מוארת בהארות פסיכואנליטיות נוקבות , ולעומתה מציאות אנושית רבת פגמים , שהמשורר מדווח עליה , למרות פגמיה , באמפתיה , בכוח הסתכלות , בדייקנות , בריגוש שמתוך אהבת אדם . הן שטרן והן פרייל ( האחרון – ביתר עקיבות ) יצרו שירים לא מחורזים ולא שקולים , פיתחו דגמים שונים של ריתמוס חופשי , שאבו את חומרי המטפוריקה שלהם מן ההווי העירוני המיידי , והכינו את השירה העברית לקראת הנוסח שהתבקש לה בעידן הישראלי . מודרניזם עברי בחוץ–לארץ המודרניזם העברי שבחוץ לארץ , שהתפתח לצד המודרניזם הארצישראלי , הגיע , לפי דרכו , להישגים שאינם נופלים מאלה של זה הארצישראלי . את המודרניזם הזה אין מאפיינת פואטיקה אחידה . המשוררים הבולטים שיצרו אותו ( פוגל , לנסקי , פומרנץ , לאה גולדברג הצעירה , פרייל , שטרן ) חיו בארצות ובתרבויות שונות , היו סמוכים על מקורות ספרותיים שונים ויצרו סגנונות שונים עד מאוד זה מזה . עם זה היה לכולם מכנה משותף ברור – הריחוק מארץ–ישראל על אווירת 'הרת העולם' שבה , ומן המאבק ההרואי הציוני , שהתייחס אל עצמו ברצינות גדולה יותר מן הרצינות עצמה . הריחוק הזה התבטא ביחס הפשוט והישיר אל היומיומי , בהעדר פאתוס , בנטייה ( לא בכל המקרים ) להומור כבוש ולאירוניה עצמית – מאפיינים שנעדרו מן השירה המודרניסטית הארצישראלית רבת הגעש . גבריאל פרייל – שירים לא מחורזים ולא שקולים , בדגמים שונים של ריתמוס חופשי . שאב את המטפוריקה שלו מן ההווי העירוני

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא