המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:141

עצמה , המסוגלת רק למגעים קצרים ושטחיים עם זולתה , הורסת גם את האני כשלעצמו ומבטלת אפשרות של אינדיווידואליות אמיתית . בה במידה היא מבטלת את ממד הזמן ההיסטורי ( ההיסטוריה היא גבב של גרוטאות , אשר מתוכו "בולטת נעל הפוכה אל העתים ( " ומזהה את ממדי המרחב עם ממדי הבדידות האנושית . כל המשוררים נזקקו בשלב הזה לעיר האירופית הגדולה , למטרופולין , שהיחיד נבלע בה כמו בתוך יער עד , כסמל מרכזי בשירתם . ארץ–ישראל ייצגה את הניגוד הקוטבי למטרופולין זו , ובדרך זו גילמה את אפשרות הרה–אינטגרציה , החישוק מחדש של הנפש המתפוררת . אצל אצ " ג היתה רה–אינטגרציה זו כרוכה גם בשיבה מיסטית אל האמונה . בה בשעה היא הסתמכה בעיקר על רעיון " המהפכה העברית , " היינו , הרעיון שבמצבו ההיסטורי של עם ישראל התחולל שינוי מהפכני לא רק בזכות השיבה לארץישראל אלא בעיקר מכוח התחייבות למאבק להקמתה של מדינה ") מלכות (" יהודית עצמאית . כאשר , במחצית השנייה של שנות ה , 20– התאכזב המשורר קשות מהתפתחות המפעל הציוני בארץ ומיכולתם של מנהיגיו לחתור לייסודה של מדינה עצמאית בה , הוא נעשה לנביא זעם פוליטי , למבשרן של שואות ולחוזה החזון של מלכות יהודית גדולה שתיווצר אחר סילוק הממסד הציוני הקיים והחלפתו בקאדר של מהפכנים אמיתיים . הרה–אינטגרציה לא נתפרשה לגרינברג כחידוש יחסי הגומלין הרומנטיים בין היחיד לאומה ברוחו של ביאליק . היא נתפרשה לו יותר ויותר במושגים של אחדות הגזע , דמוניזציה של ה " אחר , " ה " גוי , " שאינו נכלל בה , וכן במסכת דימויים כוחניים וצבאיים . המשורר תבע עתה את הצנעת האני ואת ההתמקדות בזהות הקולקטיבית הלאומית . שלונסקי מצא את הרה–אינטגרציה בהתערות בטבע הבראשיתי של ארץ–ישראל , בהיצמדות לאדמה ולכוחות הפריחה הפרועים שלה . בזמן שאצ " ג ראה בעלייה השלישית צבא חלוץ לכיבושה של מדינה עצמאית , שלונסקי ראה בה שיבה של יחידים ליניקה ממקורות החיות הראשוניים . היו משוררים שלא מצאו שום דרך לרה–אינטגרציה . פוגל , הבולט שבהם , האמין לכל היותר ביחס האמפאתי אל " כל העניים , " שאפשר להציע להם כף מרק או מקום על גבי מצע תבן משותף . לא במקרה הוא לא מצא את מקומו בארץ–ישראל , חזר לפריז ( שבה חי משנת ( 1925 ונספה בצרפת בימי מלחמת העולם . הן על רקע האנטרופיה והן על רקע האינטגרציה המחודשת , התבלטה התיישנותה של המערכת הפואטית הביאליקאית על כלל מרכיביה . מסכת התיאומים הפנימיים , שהיתה מונחת ביסודה של המערכת ( אדם–יקום , יחיד–אומה , האישי והאוניברסלי ) נראתה חסרת צידוק , וההסדרים הסגנוניים והפרוסודיים שהיו מושתתים עליה נראו בלתי תופסים . עתה בלט בהשפעתו האקספרסיוניזם , שהגיע אל הספרות העברית ממקורו הגרמני ומה = יו בספרות הפולנית . תביעתו העיקרית – העמדת השיר לא על תיאור העולם אלא על החצנה מיידית ומלאה , ללא ייפוי וללא עיבוד מלכד , של הרגשות , התחושות והמחשבות שהוא מעורר – התקבלה על לב רבים , ובתוכם גם כמה מוותיקי הדור , ששינו את סגנונם ( כגון המשורר יהודה קרני , ש'נולד' מחדש כאקספרסיוניסט עם עלייתו ארצה בשנת . ( 1921 בהשפעתו של האקספרסיוניזם נעלם מן השירה , לפחות לתקופה מסוימת , האידיאל של השיר השלם , המצרף חומרים הומוגניים לשלמות אורגנית . השיר נתפס עתה כמבע פתוח , או פוליצנטרי , רב מוקדים , העוקב אחרי מצבים נפשיים לא יציבים , אשר אינם מאפשרים אחידות תמאטית וסדר צורני ברור . הוא התנער מתפקיד התיאור המימטי המחקה את העולם החיצוני ( הטבע , החברה ) והרבה בשימוש במטפורות לא Q פ Q נטיות ( שאין דמיון ברור בין המוביל לנושא שלהן , ( שתפקידן לא לתאר , אלא להעצים את המתח הרגשי . פעמים רבות הוא ויתר על חרוז ומשקל ( גם אם נשמרה בתשתיתו רציפות מטרית מסוימת , ( ונמנע משמירה על אורך טור קבוע ומהקפדה על רמה סגנונית קבועה . מובן שבמסגרת כוללת זו ביצר לו כל משורר אופן ביטוי ייחודי משל עצמו . אצ"ג ופוגל הדגימו בשירתם את רוחב המנעד שאפשרה הפואטיקה האקספרסיוניסטית . הראשון כתב בעיקר שירי ענק גושניים , רבי נושאים , מאריכים בטוריהם עד מעבר לכל המקובל עד כה בשירה העברית ( ועל ידי כך יוצרים תחושה ריתמית 'אוקיינית , ' גועשת , ( עתירי רטוריקה קיצונית המסתייעת בשפע מטפורות לא רפרנטיות , המערבות לשון גבוהה בלשון נמוכה , לרבות עגה ולעזים . בשירים האלה בוטאו בכוח עצום הן מצבי ייאוש ניהיליסטי והן אקסטזה משיחית . דמות הדובר בשירים נעה בין ה"משוגע" לזו של יורש נביאי המקרא . המשורר שם עצמו בהם הן לדוברו של האדם האנונימי–העירוני והן לדוברו של " שבט החלוצים" בקיבוצי עמק יזרעאל . פוגל , לעומת אצ"ג , כתב שירים קצרים מאוד , שבהם שום בית אינו דומה למשנהו לא באורכו ולא בדגם הריתמי המתהווה בו . משפטי השיר שלו קצרים , ישירים ופשוטים . לשונו לשון שירית תקנית – אבל יחסית נמוכה , דלה מבחינה מטפורית . רושמו של השיר השלם קרוב לזה של קטע שיחה אינטימית או לזה של רצף קצר של הרהורי אדם בינו לבין עצמו . בכל אלה הסתייע פוגל בהתאמת המערכת השירית לממדים מוקטנים מאוד של האני , שסימני הווייתו הייחודית השתחקו ונעלמו ( בכך בעיקר קנה המשורר לעצמו את איבתו הבלתי מתפשרת של ביאליק ) וכך גם אפשרו מבע עצור ומקוטע , ההולם את מי שהורגל בעמידה "לפני השער האפל . " שלונסקי מיזג בשירתו ( המוקדמת ) כיוונים אקספרסיוניסטיים עם השפעה חזקה של האימאז'יניזם הרוסי נוסח יסנין . האחרון הוא שחייב את העמדת השיר – קודר או

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא