יהודים ונוצרים בימי הביניים

עמוד:211

שבהם יכלו לצטט את התיאוריה האפיפיורית . אחדים היו בקיאים במשפט של ימי–הביניים . ולא פחות מזה יכלו יהודים לשוחח בשפת הדיבור ולקרוא בספרות של ימי–הביניים . טקסט המתאר את הטבח ואת המרת הדת בכפייה , שאירעו לכאורה בראשית המאה ה11– בנורמנדיה , משתמש לצרכיו בדימוי של החרב , שכאשר מניפים אותה בלי רשות ניתק פתיל הזהב שעל נדנה . דימוי זה נלקח במישרין מכתביו של קרטיין דה טרואה משלהי המאה ה . 12– תהליך האקולטורציה של תרבות אירופה הנוצרית חדר גם לתחום לימודי היהדות . "בעלי התוספות" שפירשו את התלמוד לא היו , כפי שנוהגים לחשוב , בני אדם שפשוט העדיפו את החשיבה המעשית על פני החשיבה התיאורטית , הפילוסופית ( מן הסוג שהיה נפוץ באנדלוסיה , יחד עם הזרמים המיסטיים , שנעשו במרוצת הזמן לקבליים . ( הם היו משפטנים שדנו בחוק ובמשפט ממש כפי שעשו זאת בבתי–הספר הנוצריים למשפטים באירופה . קל מאוד להבחין בשורה אינסופית של הקבלות מתודולוגיות בין לימודי המשפט היהודי והנוצרי . האקולטורציה התרחשה גם במה שההיסטוריונים מכנים " החיים הפרטיים , " בייחוד בתחום המשפחה . באיטליה , בעיקר ברומא , התנהל התהליך הקודם לטקס הנישואין בדיוק כדוגמת זה שהיה נוהג בין הנוצרים הקתוליים בימי–הביניים . ה"קידושים" ( matrimonium ) באו לא יותר מכמה שבועות אחרי ה"אירוסין" ;( impalmamento ) החופה ( nozze ) עצמה נדחתה עד כדי שנה שלמה לאחר מכן . באשכנז היו הקידושים והחופה נערכים , כנהוג בימינו , כמעט זה אחרי זה . נישואין , משפחה , נשים השוואה בין משפחות של יהודים לבין משפחות של נוצרים , בעיקר באשכנז , פותחת בהיקפה הקטן של המשפחה היהודית , שהיו לה בממוצע שני ילדים ( שנותרו בחיים . ( הגורם הקובע קשור קרוב לוודאי בטכנולוגיה הרפואית , וניתן לשער כי משפחות עירוניות , גם של יהודים וגם של נוצרים , היו דומות בגודלן . בדומה לכמה מהנשים הנוצריות , שהתגוררו בסביבה של המעמד הבינוני העירוני הקדם–בורגני , היו גם נשים יהודיות מעורבות בעסקים . מסופר על נשים יהודיות רבות שהלוו לנשים נוצריות סכומים קטנים , אפילו בשביל מזון , ולעתים קרובות גם בנוכחות ילדיהן , שחשו מושפלים בראותם את אמהותיהן נזקקות לכך . רגשי השפלה כאלה עשויים להיות הגורם שהגביר את חרדותיהם מפני היהודים . דוגמה בולטת לאישה שעסקה בהלוואת כספים היא דולצ'יה , אשתו של אלעזר רוקח , אלא שקרוב לוודאי שהיא היתה מלווה סכומים גדולים יותר , שכן נראה כי קיימה את בעלה ואת משפחתה מעיסוקה זה . אבל שלא כמו הנוצריות בנות מעמדה , היתה דולצ'יה מסוגלת להתמודד בהצלחה בוויכוח על סוגיות תורניות . בתה הבכורה ידעה קרוא וכתוב , ואכן אמירה ידועה של הנוצרים על היהודים היתה , שהם שולחים אפילו את בנותיהם ללמוד בבית–ספר . נשים יהודיות בתקופה מאוחרת יותר נהנו מזכויות , שאכן היו כנראה שלהן בלבד . באיטליה היתה לבת יהודייה זכות לסרב לשידוך . אחים היו נשבעים לקבל ללא תנאי את חובת החליצה . נאמר בקשר לבנים יהודיים באיטליה במאה ה , 16– כי הם רשאים לבחור את בת–זוגם על פי נטיות לבם ואינם חייבים לציית לרצון ההורים . הרגש היה חלק בלתי–נפרד מהנישואין בין יהודים . אפילו רש"י הבהיר , כי הפסוק בתורה ... " יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו " ... ( בראשית ב , כד ) פירושו , כי עליו לכבדה , בעיקר בזמן משגל . הורים יהודיים מוקירים את ילדיהם – דבר זה מתברר לא רק מקינות כגון זו שיצאה מעטו של אלעזר הרוקח אחרי שאשתו דולצ'יה ושתי בנותיהם הצעירות נרצחו בידי פורעים . אהבת ילדים היא גם הנושא במגילת אחימעץ , המוקדמת יותר , שנכתבה בשנת 1044 לערך , ובה מסופר על "חיבתו" הרבה של גיבורה הראשי שפטיה לבתו קסיה . מסופר שם גם , כי שפטיה נתכעס מאוד על שאשתו עשתה כל מה שביכולתה לעכב את כלולותיה של קסיה . ללא כל קשר לזהותו של בן–הזוג העתידי , נישאה לבסוף קסיה לבןדודה , אף כי נישואין בתוך המשפחה לא היו הכלל – רצון האם היה שבתה תתחתן רק כאשר תהיה מבוגרת יותר . אחימעץ כתב סיפור זה כדי לשעשע , לא פחות משביקש לספר את סיפורם של אבותיו מן העיירה אוריה ( הקרובה לקצה העקב של המגף האיטלקי , שבה עדיין קרויה אחת משכונותיה בשם , Rione Giudea הרובע היהודי . ( ועם זאת אחימעץ היטיב להבין את דרכי האמהות בנות–זמנו . בחיים האמיתיים היתה האם מהססת בשל סיבות רבות , שאחת מהן היא חשיפתה של בתה ללידת ילד בגיל רך מדי . גם רבנים היו מודעים לבעיות כמו זאת , ואף דנו בשאלה האם מותר השימוש באמצעי מניעה , בייחוד החדרת מוך , שאופיו כספוג , לצוואר הרחם . הנושא העיקרי שבו נחלקו ביניהם הן יהודים והן נוצרים , בכל הקשור לחיי המשפחה , היה התפיסה היהודית של התפקיד המרכזי שממלאים הנישואין והמשפחה בעיגונה של החברה ובקביעת הנורמות שלה . מרכזיות זו היתה המשכה של הפרדיגמה העתיקה , הן היהודית והן הפגאנית . הנצרות , הכנסייה , העדיפה , כבר מימיה הראשונים , את אידיאל הפרישות על זה של הנישואין . היא השלימה עם הנישואין רק בתקופת הרנסאנס , כאשר החליטה שהפיקוח על חיי המשפחה עדיף מהשמצתם . הדופי שהטילה הכנסייה במיניות הביא פולמוסנים יהודיים , כגון מחברו של ניצחון ישן מראשית המאה ה , 14– לתהות אם נזירים ונזירות " מתכלים " באש תשוקתם המינית הבלתי–ממומשת .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא