זהות יהודית

עמוד:38

לא–מובחן בעולם הערבי כל עוד ראו עצמם כך ונראו כך בעיני אחרים , כל עוד הסכימו – ולו גם בשתיקה – להיראות כך ( ולפיכך גם להיות כך . ( אך מאז החלו מלחמה ארוכה – גם בדם ואש – כדי לקבוע את ייחודם , הרי הם , אם טוב הדבר בעינינו ואם לא , " באמת " לאומיות מודרנית לכל דבר . הפרשנות שנותנים לעבר של יחיד או של קולקטיב היסטורי היא המכתיבה את הזהות של יחידים או של קבוצות , ולא עובדות העבר עצמן , "כפי שהיו באמת . " העניין החשוב בכך הוא שבפרשנות זו יש תמיד ממד של חופש יחסי כלפי העבר , שהריהו נוצר מחדש בתודעה של ההווה או ההווים . את החירות הזאת בנוגע לעבר היהודי – גם אם לא הרגישו בה – נטלו להם הן מי שעיצבו את היהדות מחדש כדת ללא לאומיות ( חסידי האמנסיפציה במערב ) והן מי שעיצבוה כלאומיות ללא דת או לפחות כלאומיות ללא זיקה הכרחית לדת ( חסידי האוטואמנסיפציה במזרח . ( על כן , שוב , לו קיבלו עליהם כל היהודים שהיהדות אינה אלא תרבותו של עם היכולה להתיישב עם כל אמונה דתית או עם אי–אמונה , היה ניתק אחת ולתמיד הקשר המיוחד בין הלאומיות היהודית לדת היהודית וללאום היהודי , או , בגרסה אחרת : ללאומיות היהודית–הישראלית היו יכולים להשתייך גם אנשים שנטבלו לנצרות או המירו את דתם לאיסלאם . אם " הזהות היהודית " היא עדיין בגדר בעיה , הרי זה מפני ששתי ההשקפות המודרניות , " הצעירות לימים " יחסית בנוגע אליה , לא נחלו ניצחון ברור ; לא על ההשקפה המסורתית הכורכת דת ולאומיות זו בזו ואף לא האחת על האחרת . בקרב היהודים קיים היום קונפליקט ברור בין שלוש תפיסות היסוד והווריאנטים הרבים שלהן . לפיכך נושאים את " נטל הירושה " בהכרח גם אלה שהיו רוצים לראות ביהודיותם לאומיות טהורה , וגם אלה שהיו רוצים לראות בה דתיות לא–לאומית טהורה . בהכללה גסה ניתן לשער שרוב יהודי הגולה ( למעט אלה הרואים בישראל את ביתם הרוחני ) רואים ביהודיותם הגדרה דתית או תרבותית גרידא , ואילו רוב הישראלים , כפי שמעידים סופריהם והוגיהם , רואים ביהודיותם , בראש ובראשונה , ביטוי להשתייכותם הלאומית . אך המשכילים שבקרב אלה ואלה אינם מצליחים לפטור עצמם מן ההכרה שלעומת מאתיים שנה של מודרניזציה דוהרת עומדות מאות רבות של שנים שבהן היו הלאומיות והדתיות של היהודים תערובת לא–מובחנת הנישאת בתודעתם של מאות אלפי יחידים שהיו יחד קולקטיב היסטורי ייחודי , בעל זהות ברורה ומוגדרת היטב , שהיתה מובחנת בנקל הרבה יותר מזהותם של בני עמים אחרים , דווקא בשל אופייה הכפול . ולעומתם נאלצים מצדדי התפיסה המסורתית להגדיר מחדש את עמדתם בנוגע לשתי התפיסות המודרניות , המדברות על היהדות כעל דת ותרבות או כעל לאומיות . עליהם לבאר את טיבה של סימביוזה ייחודית זו של דתיות ולאומיות שבה הם דוגלים , שאינה הולמת היטב לא את ההגדרות הכלליות הניתנות ל " דת " או ל " עדה דתית " ולא את אלו הניתנות למושג " לאום " או " עם . " המחזיקים בהשקפה המסורתית יכולים לטעון למידה רבה יותר של אותנטיות יהודית בהיותם נאמנים יותר להוויה היהודית כפי שנתגבשה במהלך ההיסטוריה . ואולם אותנטיות זו יש לה מחיר . החוויה והמחשבה הדומיננטית של המודרניות ומה שלאחריה היא חוויית החירות האישית והקולקטיבי . ה"שורשים , " הציווי להיות נאמן למה שהיית בעברך , לא רק שאינו בגדר ציווי עליון לרבים , אלא הוא מתנגש בהרגשה ר : וחת שחיי אדם אינם תוצאה ואף לא פיתוח של זהות נתונה אלא אירוע יוצר זהות , זהות שלא היתה נתונה מראש . בשביל יוצרי התרבות העברית החדשה – ביאליק , למשל – היה העבר חומר רובץ בתודעה או בספריות , שעל יסודו צריך היה ליצור חיים חדשים וערכים חדשים . גם אנשי תנועת ההשכלה היהודית או הרפורמה , ואפילו הניאו–אורתודוקסיה , היו מודעים לכך שבעצם ניסיונם לפתוח את היהדות לרוחות המנשבות באירופה – ולו גם חלקית – הם מחוללים דבר מה חדש . נאמנות לייחוד היהודי כייחוד מוחלט היתה משאירה את היהודים בגטו , מחוץ לתרבות ולהיסטוריה . ללא החדשנות המהפכנית , על שני אגפיה , לא היתה מתחוללת לא פריצתם של היהודים למרכז חיי המדע , האמנות , הספרות והתרבות העולמיים ולא התחדשות החיים המדיניים והחברתיים העצמאיים של היהודים בישראל . לפיכך מוזרה הקובלנה הרווחת על אובדן הזהות היהודית כשהיא מושמעת דווקא בישראל , שבה היתה אמורה ההגשמה הציונית להקנות ליהודים אופקים אוניברסליים ההופכים את ייחודם ליחסי בלבד . הטענה – והתעמולה הגסה , לעתים – בדבר הצורך של היהודים לשמור על ייחודם המוחלט , החיפוש המתמיד אחר אמות מידה למה שהוא "יהודי" ומה ש"אינו יהודי , " יוצרת אילוץ מלאכותי אצל רבים לסגת מחירותם אל איזו אשליה של זהות נתונה מראש . היא מקימה מסביב לישראל חומות של גטו חדש דווקא בשעה שבה יותר מתמיד תלוי עתידה של ישראל בהשתלבותה בתרבות הכללית . קולות רווחים בתרבות הישראלית מעוררים געגועים לעבר הקרוב , כאשר אינטלקטואלים , הוגים , סופרים ורפורמטורים חברתיים חשו את דחף החירות לעצב זהות–יהודית–שבהתהוות יותר מאשר את כובד העופרת של זהות נתונה . בסופו של דבר , דווקא מי שלא ראו בזהות היהודית זהות שכמו נתונה בקופסה , מוגדרת אחת ולתמיד על ידי "עיקרים" אלה או אחרים , אלא ראו בה זהות שבהתהוות מתמדת פתוחה לשינויים , דווקא הם הכירו באחריותם כלפי העתיד היהודי . הם גם שירתוהו בנאמנות ביוצרם כל מה שהוא חדש בהוויה היהודית ובתרבות היהודית של מאתיים השנים האחרונות .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא