הגות יהודית מודרנית לאחר השואה

עמוד:34

אוניברסלי שיצא מאושוויץ , הדואג ש"זה לא יקרה עוד , " לבין רוב מבוהל , חרד ופרטיקולרי הזועק ש"זה לא יקרה לנו עוד . " יש סכנה לעתידה של מדינת ישראל דווקא משום שהשואה הוחדרה בעוצמה לתודעה שכן לבניין העתיד חשוב יותר שלא לעסוק בסמלים ובטקסים המחזקים את תודעת הקורבן . ההיסטוריונים עדית זרטל ומשה צוקרמן טוענים שהצורך שהיה בניכוס זיכרון השואה למאמץ האדיר של הקמת המדינה הביא להלאמתה של השואה ולשימוש אינסטרומנטלי בה ובעקיפין להלאמת זכר קורבנותיה . הדגשת ייחודיות השואה טשטשה את משמעותו של המאורע ההיסטורי של רצח מיליוני יהודים בידי הגרמנים ומיליוני בני אדם בידי בני אדם אחרים , ומחתה עקב כך את דיוקנם של הנרצחים . ירמיהו יובל מזהיר בפתחה של המאה ה21– מפני העיוות וההחלשה שעלול ליצור זיכרון השואה כפי שהתפתח בחברה הישראלית בעשורים האחרונים של המאה ה . 20– טיפוח זיכרון השואה כאירוע ייחודי שהובל בעיקר על ידי "אנשי תועלת" יצר מסחור רגשי פוליטי של תרבות זיכרון השואה וזאת "בנוסף לתעשייה של זיכרון בכייני פתטי וסינתטי הלובש לעתים איצטלה חינוכית . " לדבריו , "השואה נעשתה לתיבת תהודה ענקית רגשית ורטורית המנפחת כל סכנה , כל פחד , כל רגש צדק ונקמה . " אלא שהתודעה הקיומית של כל יהודי ביחס לשואה מחייבת איפוק וריסון . הפן האנושי של הרוע המעוגן בשואה מחייב תובנה שפוטנציאל רוע זה אינו נעדר משום מדינה ומשום עם . "הטוטליות של הרוע שנגלה בשואה מסנוורת את הרוע הלא–טוטלי ה'רגיל' כביכול , שאנו עצמנו מייצרים . " האם מדינת ישאל קמה בעקבות השואה ? את שאלת הקשר בין הקמת מדינת ישראל לאירועי השואה אפשר להציג כסוגיה היסטורית אך גם כביטוי למשקלה של התודעה הקולקטיבית בפשר ההיסטורי . אביתר פריזל טוען שלא היה קשר בין עובדת החורבן לבין עובדת הקמתה של מדינת ישראל . מגמותיה המדיניות של התנועה הציונית נקבעו בוועידת בילטמור במאי , 1942 שהגדירה את היעד המדיני – הקמת מדינה יהודית בארץ–ישראל . השואה התרחשה זמן רב אחרי שהכוחות שהובילו את התהליך לעצמאות לאומית כבר היו בני קיימא , ומבחינת תודעת האסון ככוח מניע , הרי צריך היה לחלוף זמן רב עד אשר המובן ההיסטורי והמטא–היסטורי של השואה יהיה לנושא משמעות קיומית בתודעה הקולקטיבית . מדינת ישראל קמה בגלל נחישות ההחלטה של היישוב היהודי ומנהיגותו , בתנאים של אי ודאות ומתוך סיכון רב . יהודה באואר סובר שיש בוודאי מידה של צדק בטענה ש"הקמת המדינה היא קודם כול תוצאת מאבקו של היישוב , " אך , לטענתו , טעות היא להניח שמאבק חצי מיליון היהודים שישבו כאן יכול היה להביא לעצמאות . הם חסרו תמיכה בינלאומית , בוודאי מול בריטניה שנפגעה קשה ממלחמת העולם השנייה . מסקנתם ההיסטורית של ניצולי השואה , שהתגלמה בתנועת הבריחה שנוסדה והונהגה בידי שרידי תנועות הנוער הציוניות במזרח אירופה , היא שהניעה את גלגלי ההיסטוריה . "היה אפוא קשר ברור לא בין השואה להקמת המדינה אלא בין תוצאות השואה להקמת המדינה . " למעשה ההתיישבות הציונית הצטרפה , בעיתוי מכריע , התודעה הלאומית של הניצולים , וזו התגבשה לכלל לחץ בינלאומי , והוא הביא בהחלטה שהיתה כתלויה על חוט השערה להקמת המדינה . אל מול דיון היסטוריוגרפי זה ניתן לטעון כי המשפט השכיח בתרבות הזיכרון שלפיו 'המדינה היא התשובה לשואה' מייצג את המסר הגלוי והמובלע של מערכות הסוציאליזציה החברתית ומערכת החינוך , העולה ממעמדי הזיכרון במהלך שבוע ההתייחדות הלאומי החל בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל . כדברי דון–יחיא : הקוד האתי המחייב המחבר בין השואה לתקומה מגולם בייצוגי פליטי שואה המובלים בידי אנשי "הבריחה" דרך הרי האלפים בדרכם לארץ-ישראל . הקשר אינו בין השואה לבין הקמת המדינה , כי אם בין תוצאות השואה להקמת מדינת ישראל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא