הגות יהודית מודרנית לאחר השואה

עמוד:33

טרף , מסביר יובל , אלא אנשים ששירתו בכך אינטרסים של אנשים אחרים ונשענו על חברות שאפשרו את שלטונם ואת ביסוס עוצמתם . ועל כן השואה מדגימה אפשרויות נוראות הגנוזות בבני אדם ובתנאי ההיסטוריה . יובל מבקר את הגישה הרואה בהיסטוריה אובייקט חיצוני גרידא , שיש לחוקרו כמו שחוקרים אבנים או סערות גשם . ההיסטוריה היא קודם כול אופן מורחב של תודעה עצמית . "השואה מביאה לתודעתי , במוקד חד , את ההיסטוריות של קיומי : " ראשית , את העובדה שעצם ההוויה האנושית היא תלוית היסטוריה , ושנית , את שייכותו לקהילה ההיסטורית המסוימת , העם היהודי , שנשמדה בשואה . זוהי השתייכות שאינה תלויה בתודעה הסובייקטיבית , ואי אפשר להכחיש אותה ללא הונאה עצמית . בכך השואה מביאה לתודעה , לדבריו , את היהודיות האקזיסטנציאלי . יחד עם זאת מבליטה השואה את האנטישמיות האקזיסטנציאלית . שכן , אומר יובל , " לאחר האמנסיפציה של יהודי המערב נוצר פירוד רדיקלי בין הדת היהודית לבין הקיום היהודי . " שנאת היהודים נבעה עד אז משלילת הדת היהודית . למי שרצה לצאת מהיהדות היתה ברירה להמיר את דתו . אך יהודים מודרניים נתקלו בצורה חדשה יותר של אנטישמיות , שמושאה לא היה הדת היהודית אלא האדם היהודי ככזה : עצם קיומו , ולא רק אמונותיו , נחשב נגוע ביהדות , ומן הקיום אין יציאה אלא לאין . השואה הביאה את שלילת היהודים האקזיסטנציאלית לשיאה הנורא , ועם זאת למסקנתה ההגיונית . אם היהדות היא נגע המכתים את עצם האקזיסטנציה של היהודי , ואין לה תרופה בהמרת דת , הרי הפתרון היחיד הוא " הפתרון הסופי . " העובדה שהיהודים נרצחו בשיטתיות , ובגופם ממש , משקפת את מצבו החדש של היהודי מול האנטישמי שנולד דווקא מתוך עולם החילון והאמנסיפציה , והמוסיף להשתייך לתנאי הקיום שלנו היום . עם זאת גם הסולידריות היהודית המתבקשת היום היא בעלת אופי אקזיסטנציאלי , הקודם לזה הדתי . בכך השואה שופכת אור על הסיטואציה היהודית בת זמננו , ובכללה המרכיב הלא דתי של הקיום היהודי ושל שולליו . הוויכוח עם תפיסת השואה כאירוע ייחודי התפיסה בדבר ייחודיות השואה מדגישה את תמצית הטרגיות של הגורל היהודי . מבחינה היסטוריוסופית נשענת זו על כמה רבדים המשולבים זה בזה : טענת האירוע כ"ייחודי , " כשונה באופן טוטלי מכל אירוע אחר , וכהתרחשות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית ; טענה המדגישה את השילוב המיוחד והראשוני של מאפיינים אידיאולוגיים , היסטוריים , תרבותיים , טכנולוגיים ותעשייתיים ; טענה המדגישה את עוצמתו והיקפו ההרסני של האירוע . יהודה באואר טוען שמה שעושה את השואה ייחודית הוא המוטיבציה של הרוצחים , ובכך הוא פורש משנה המבחינה הבחנה היסטוריוסופית בין רצח העם הארמני לבין שואת יהודי אירופה . בממד התודעתי–תרבותי–חינוכי מחזקת תפיסת הייחודיות את הראייה העצמית של "אנחנו הקורבן" מול הם "התוקף" ונקשרת למשנה חינוכית הגורסת שאין להשוות את השואה , ומתוך כך את הסבל , הטראגיות והבדידות , למתרחש בכל אירוע היסטורי אחר . הראשונה שתקפה עמדה זו היתה הסוציולוגית חנה ארנדט . לתפיסתה , ייחודו של הפשע רצח עם – בימי השואה , הוא בהיותו אוניברסלי במובן זה שהוא בעצם התקפה על "עצם המגוון האנושי" שמבלעדיו המילים "המין האנושי" ו"אנושות" מתרוקנות מכל משמעות . ההשמדה הפיזית של העם היהודי היתה פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי ורק בחירת הקורבנות ולא טבעו של הפשע יכלה לנבוע מההיסטוריה הארוכה של שנאת היהודים . מה שמבעית , כתבה ארנדט , הוא דווקא הנורמליות של מבצעי הפשעים ; של פושע שהוא למעשה "אויב המין האנושי , מבצע את פשעיו בנסיבות המונעות ממנו לדעת או להרגיש שהוא עושה עוול . " עדי אופיר , המצהיר שהוא ממשיכו של לוי , שטען כי האלימות המיותרת של מחנה הריכוז היא תוספת לאלימות הנתעבת של המלחמה , הוא במידה רבה גם ממשיכה של ארנדט . ההתעקשות על ייחודיות "הפאשיזם הנאצי" הופכת אותו לאבן נגף של כל היסטוריוגרפיה , טוען אופיר , ומונעת התמודדות מוסרית . העמדה בדבר הייחודיות מתמצה בהיבט הרגשי הקורבני של הזיכרון ומונעת התמודדות הכרתית עם היתכנותה של שואה כחלק מהאפשרות הגלומה בייצור התעשייתי של הרוע כעשייה אנושית ושלטונית . על כן יש לפרש וליישם את תביעת ה"זכור" כניסיון מתמשך להבין , שהזיכרון בו הוא אמצעי , ולא תכלית לעצמו . יש , לדבריו , להתמודד מחשבתית עם טכנולוגיות הכוח ודפוסי השיח "המוציא" שאפשרו את השואה . בועז עברון תוקף את תפיסת הייחודיות מכיוון אחר . הגרמנים התכוונו לפעול נגד אוכלוסיות באירופה המזרחית כפי שפעלו קולוניאליסטים בעבר . השואה אינה ייחודית ואף אינה יהודית , טוען עברון , והראיה בהשוואת מספר הנספים בשואה מול אבדות העמים הסובייטיים . יתרה מזאת , אילו היתה השואה יהודית–ייחודית ולא אוניברסלית , היה הדבר פוטר עמים אחרים מלהילחם באנטישמיות . בקריאתו של ההיסטוריון יהודה אלקנה "בזכות השכחה" יש משום שלילת תפיסת הייחודיות שלטענתו כפתה עצמה על המציאות הפוליטית וגיבשה תודעה של קורבן נצחי ; עניין שהוא , כניצול שואה , ואחרים רואים בו "את ניצחונו הטראגי והפרדוקסאלי של היטלר . " אלקנה מבחין בין מיעוט רציונלי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא