חיי היהודים בארצות האיסלאם בתקופה המעצבת

עמוד:229

בעקבות ההגירה ההמונית במאה ה9– מן המזרח אל המערב , קמו במערב תחנות מסחר חדשות . אזורי המערב גם שימשו מפלט לתנועות פוליטיות ודתיות אופוזיציוניות למשטר ולמנהג הרווחים במזרח . אין דרך אמינה להערכת מספר המהגרים מן המזרח למגרב , אולם בחינת שרידי שמות האוכלוסים המוסלמים על גבי מצבות קבורה וכתובות לצד בחינת העדויות הספרותיות מאותם אזורים , מורה על היותם של המהגרים יסוד דומיננטי בערי מצרים וצפון אפריקה . גם מן המקורות היהודיים ששרדו מצטיירת תמונה דומה של נוכחות ניכרת של יהודים מן המזרח בקהילות מצרים והמגרב . תנועה זו מפגישה יהודים ילידי הקהילות עם יהודים חדשים , שזה מקרוב באו . לחדשים יש ביטחון שהמסורות שנהגו בקהילותיהם עדיפות על מסורות בני המקום . תוצאתה של מודעות זו מומחשת היטב במאה ה , 11– כשאוחדו המנהגים וכמעט שלא נשאר זכר למנהגי המקום לפני כיבושי האיסלאם . אלא שסדרת היסודות הכאילו–מאחדים בחברה היהודית בארצות האיסלאם , שבהם מעמד חוקי אחיד , מיצוי אפשרויות הגירה ואחידות הלשון , עדיין אינה ערובה לאחידות בסגנון החיים . אלה הראשונים הנם רק מבטיחיה של מסגרת החיים . את התכנים המקנים משמעות ייחודית יהודית , צריכים להעניק בני המסגרת – הציבור היהודי . זהויות בזיקה למסגרות א . זהות מקומית : אמנם יהודי ארצות האיסלאם רואים את שהותם בארצות אלו כעניין זמני , שהוא תולדה של מצב הגלות . ואף על פי כן , ביטויים בשבחם של מקומות המגורים שלהם שזורים ברצף הרצאת הדברים בחיבורים בנושאים עיוניים שונים . כך יהודי בבל , יהודי ספרד , יהודי צפון אפריקה וגם יהודי תימן . כל אחת מן הקהילות האלו ראתה את עצמה כמרכז , אבל חרף התפתחות הזהויות המקומיות , הכירו הכול בעדיפותם של מרכזים מיוחדים לכלל ישראל . ואמנם לא היתה כאן סימטריה מלאה , כי רצון ההזדהות הראשון של יהודי האזורים השונים הוא להיות חלק מ'כלל ישראל . ' כיוון זה התבטא במחוות הכפיפות כלפי המרכזים ובזהירות מפני הקמת מרכזים עצמאיים , כל עוד תפקדו בבל וארץ–ישראל . לצד בסיס הזהות הזה , היו מסמנים לא מעטים לזהות אחרת : שבט מעניק חסות , מקצוע , עיר מוצא ובית–אב . בדרך כלל לא היה מסמן–זהות המשייך את היהודים לפי תחום השלטון הפוליטי או השליט . ב . תודעת השיוך הקבוצתי : שיוכו של היהודי בארצות האיסלאם כמו מוגדר במעגלים שחלקם קונצנטריים וחלקם משיק וחותך את זולתם . הזהות האישית קשורה בראש ובראשונה בזהות המשפחתית , זו המצומצמת וזו הרחבה . אלו שתי זוויות היסוד שאליהן נוספת הזהות הדתית : יהדות רבנית או יהדות קראית . מעגל נוסף , רחב יותר , של תודעת שיוך היה זה של כפיפות למרכז הנהגה יהודי זה או אחר . כפיפות לארץישראל או לבבל . אף כאן תודעת השיוך אינה חד–פעמית ואינה חד–ממדית . רבים קיבלו את מרותו של המרכז הבבלי אך תמכו תמיכה כספית ניכרת במרכז הארצישראלי וגילו מעורבות פוליטית דווקא במתרחש בו . ג . זהות עירונית : לאחר זהות זו באה הזהות המקומית – זהות הקשורה בעיר ובאזור שלטון . קבוצות המהגרים המשיכו להיות מסומנות בסימני ארצות מוצאם . הסימן הבולט ביותר , הכינוי לפי שם העיר שנועד לייחד אדם פלוני לעומת בני המקום באמצעות שיוכו למקצוע , למקום או למשפחה מסוימת . סימן זה נועד לנוחיותם של התושבים בני העיר , שבה יושבים המהגרים . תחושת הזהות הקיבוצית של המהגרים בנויה בעיקר לפי מפתח אזורי : בני עיראק , בני איראן , בני המגרב וכדומה . השיוך העירוני בדרך כלל לא יצר הוויה תרבותית וחברתית נבדלת בעיר ההגירה . לעומתו הכיל השיוך האזורי תכנים שהקנו ישות לנבדלות זו : נוסח תפילה שונה , מסורות לימוד מיוחדות , קשרי מסחר קודמים , יעדים פוליטיים או מסחריים משותפים , סגנון דיבור וכתיבה ועוד . במסגרתו של מעגל זה , אם כי לא בסימטריה ובתכולה מלאה , נכללו גם מי שאינם בני ברית אך הם מאנשי המקום – פקידי שלטון , אנשי הלכה מוסלמים , סוחרים , סוכנים וחברים . ד . השיוך הפוליטי המדיני : שיוך זה הינו בדרך כלל ליחידה הכוללת , לארצות האיסלאם . הוא מתבטא ברכישת החסות ובלשון הדיבור המשותפת ליהודי הארצות הללו והחסרה אצל זולתם . ערכו של השלטון המקומי בעיני הציבור היהודי היה גדול , אך ההוויה הפוליטית המקומית לא נתנה את אותותיה בתודעת השיוך של יהודי המקום . יהודי תחת שלטון פאטמישיעי אינו נותן ביטוי גלוי לכך שהוא שונה מיהודי תחת שלטון עבאסי–סוני . ה . המעגל של כלל ישראל , של התודעה הרחבה מאוד , הכוללת גם יהודים מארצות הנצרות . מעגל זה בא לידי ביטוי ניכר כבר בראשית המאה ה , 11– משעומדות הקהילות בפני המעמסה הקשה של פדיון שבויים , וכשמגיעים עולי רגל , פליטים או סוחרים יהודים , מארצות אלו ומזדמן המפגש בין יהודים מזרחיים לבין יהודים מערביים מארצות הנצרות . המפגש ביניהם הוא על בסיס משותף . ההלכה משותפת , ואילו ההתייחסות למסורות התפילה , אף שהן שונות , היא על בסיס טקסטואלי משותף . המפגש עם יהודים מתפוצות אחרות נשען על ההנחה שהם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא