המיעוט היהודי כחלק של החברה האירופית בימי הביניים

עמוד:217

הללו היו לא רק מגעים ספרותיים , אלא הם שיקפו מגעים חברתיים בין המפרשים הנוצריים והיהודיים . פרשת–דרכים במאה ה12– יש הממקמים בתחילת המאה ה11– את מעברה של החברה הנוצרית לרדיפת יהודים על רקע של תקוות ופחדים אפוקליפטיים . ואולם , למרב הדעות , היתה פרשת הדרכים במאה ה . 12– החברה הנוצרית , ובעיקר האדמיניסטרציה המלומדת , ( literati ) החלה לתייג מחדש את חריגיה ( מצורעים , מינים ויהודים ) ולהדירם לשוליים , באמצעות רדיפות שיטתיות . תהליך זה הונע , על פי אחת ההשקפות , מכוח שאיפת המעמד המלומד לביסוס מעמדו החברתי . אי לכך כל ניסיון לבחינת השינוי שחל ביחס הנצרות ליהודים במאה ה12– חייב להביא בחשבון את התהליך הכללי של דחיקת החריגים לשוליים והפיכתם ל"קבוצות חוץ . " אירופה נפתחה במאה ה12– לעולם הלא–נוצרי שסביבה . ההיכרות המתפתחת עם האיסלאם , שגברה עקב המגע עם המוסלמים במהלך הרקונקיסטה בספרד ומסעי הצלב , הביאה להרחבת שדה השיח עם הלא–מאמינים בד F גמה הנוצרית . עקב כך הפסיק "היהודי ההרמנויטי" ( כלומר , היהודי שדמותו עוצבה בפרשנות התיאולוגית הנוצרית לכתבי הקודש , לעומת היהודי הריאלי היושב בין הנוצרים ) להיות ל"אחר" הבלבדי . שילובו בין "אחרים" נוספים גרם לערעור מעמדו האוגוסטיני ( המועדף בכמה היבטים ) של היהודי ולדחיקתו הגוברת לשולי החברה . בתוך כך הודבקו לו גם סימני ההיכר השליליים ( ריאליים או מדומיינים ) של כל יתר " האחרים" ( מוסלמים , מצורעים ומינים , ( ובהם השאיפה להרס הנצרות מבפנים . שני גורמים חדשים נעשו דומיננטיים מעתה ואילך , ותרמו לערעור סובלנותה של הכנסייה : הרציונליזציה של הפולמוס נגד היהדות , וההיכרות הגוברת עם הספרות היהודית הבתרמקראית . במהלך הרנסאנס של המאה ה12– התפתחו בנצרות גישות פרשניות רציונליות , וכמה מלומדים סברו כי כל מרכיב מן העולם ומן הדת ניתן להסבר רציונלי . הנחת היסוד היתה כי לכל בני האדם יש היגיון – משמע : כל אדם יכול להיות נוצרי . חיפושי המלומדים בני הזמן אחר הסיבה שהרחיקה את היהודים מן ההיגיון – כפי שתפסוהו והגדירוהו – הובילו אותם להתעניינות בספרות היהודית הבתר–מקראית , ולראיית התלמוד כנושא האשמה העיקרי של האי–רציונליות היהודית . באמצע המאה ה12– לערך מסתמן המעבר משנאת היהודים הישנה – שתאמה את דוקטרינת העד Q ת ( Testimonium ) של אב–הכנסייה אוגוסטינוס , ( 430-354 ) שהעניקה לגיטימציה , אם כי מתוך שעבוד , לנוכחות היהודית בחברה הנוצרית – לאנטישמיות חדשה אי רציונלית , שכללה דה–הומניזציה של היהודי והאשמתו ברצח פולחני , עלילות דם ועלילות לחם הקודש . מתוך הלכי הרוח החדשים במאה ה12– החלה להתפתח בכנסייה אידיאולוגיה אנטי–תלמודית , אשר הובילה במהלך המאה ה13– למשפטים ולוויכוחים פומביים נגד התלמוד , לשריפת ספרי התלמוד ולפעולה מיסיונרית תקיפה . לראשונה החלה הכנסייה להתערב התערבות ישירה בענייניהם הדתיים הפנימיים של היהודים ולכפות עליהם את דעתה . נושאי הדגל של האידיאולוגיה החדשה במאה ה13– היו מסדרי המנדיקנטים = ) מקבצי הנדבות , בעיקר הפרנציסקנים והדומיניקנים , ( אשר זכו לעתים קרובות לשיתוף פעולה של אפיפיורים ושליטים חילוניים . בכמה מקרים גונו התלמוד והספרות הרבנית כ"ספרי מינות , " גינוי שהשתלב בתפיסה חדשה של היהודי , שכבר אינו זהה עם היהודי הישן ( המקראי והאוגוסטיני , ( ולפיכך אבדה לו הלגיטימציה בעולם הנוצרי . בקרב המיסיון התוקפני התפתחה גם הגישה הפולמוסית החדשה להוכחת ה U ריסטולוגיה מתוך הספרות התלמודית . נזירים שלמדו עברית תרגמו ללטינית קטעים נרחבים מן התלמוד והספרות הרבנית וניסו בעזרתם להוכיח כי ישו הוא המשיח , ולאשר כמה דוגמות נוצריות כגון " השילוש הקדוש . " והכול במטרה להביא את היהודים להכרה בטבילה הנוצרית , אפילו על פי מושגיהם שלהם ועל סמך האוטוריטות הרבניות . גישה זו לא החליפה את הגישה הקודמת שביקשה להוכיח על סמך התלמוד כי היהדות היא מינות , אלא הקיסר היינריך ה7- מעניק כתב-זכויות ליהודי רומא , . 1312 יסוד חייהם ( ושרידותם ) של היהודים בימי הביניים היה בדוקטרינה הנוצרית האומרת שיש חובה להגן על חייהם ורכושם , אבל יש להחזיקם במצב מושפל , כעדות לטעותם בדחיית ישו ; וגם באוטונומיה הקהילתית והשיפוט העצמי שהוענקו להם , כחלק מסדר החברה הביניימית . עם זאת היו הפריווילגיות שלהם תלויות ברצונם ובגחמתם של שליטים ומדי פעם הופרו ברדיפות ובהתעללויות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא