חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא

עמוד:115

הביניים . ( אבל בסוף המאה ה13– החלה סדרה של גירושי יהודים מארצות המערב שהגיעה לשיאה בגירוש ספרד ( 1492 ) ובהמרה מאונס של היהודים בפורטוגל . ( 1497 ) עקב כך בראשית העת החדשה כמעט לא היו יהודים גלויים במערב אירופה . הם חזרו אליה רק במאות ה . 17-16– היסטוריה של עמק הבכא ? ניסיונות השמדה מתמידים ? ההיסטוריה היהודית תוארה לא פעם כסיפור של סבל וייסורים " ) עמק הבכא , " כשם הכרוניקה של יוסף הכהן מן המאה ה . ( 16– אך , לאמיתו של דבר , היתה זו בעיקרה היסטוריה נמשכת של חיים , יצירה , לימודים , עבודה , מסחר ומלאכה , דינמיקה חברתית , פוליטיקה פנימית , שמחה וצער של היומיום האישי והקבוצתי . כל אלה היו עטופים במודע 3 ת רקע של פגיע 3 ת היהודים ושפל מעמדם , אבל גם של ההגנה הבסיסית אשר , בנחיתותם , הם זוכים לה מצד השלטונות הגבוהים . ההיסטוריון סאלו בארון גינה לפני זמן רב את הצגת ההיסטוריה היהודית כ"היסטוריה דומעת , " אך דבריו נקלטו , אם בכלל , רק בקרב יודעי דבר , בעוד הקהל הרחב ומנהיגיו , המורים ואנשי הפוליטיקה , חוזרים על הקלישאה המקובלת . טבעי הדבר שהסבל והרדיפות חרתו רשמים עמוקים בכרוניקות ובזיכרון יותר מאשר רקמת החיים השוטפת . ובכל זאת הרציחות והפוגרומים הגדולים – כגון מסעי הצלב במאה ה , 11– המוות השחור ופרעות קנ"א ( 1391 ) בספרד במאה ה , 14– שחיטות חמלניצקי במאה ה – 17– התרחשו במרחקי זמן ניכרים זה מזה , ולרוב אירעו עקב התמוטטות הסדר הציבורי והשתלטות המון מתקומם או אנשי זרוע , בסיוע אנשי דת מדרג נמוך . התעללות שרירותית ביהודים ופרצי אלימות מקומיים היו שכיחים הרבה יותר , אך אלה התקבלו כחלק מנתוני החיים , בלי שהיה בכך סיכון קיומי שלהם . בהגדה של פסח נאמר : "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו . " לו הדבר היה נכון , קרוב לוודאי שלא היה נשאר מי שיקרא בהגדה . במקרים המעטים שבהם השלטון המרכזי פעל ברצינות לחיסול הנוכחות היהודית , הוא הצליח באופן קטסטרופלי – כמו מלכי ספרד ב1492– והנאצים במאה ה . 20– ואולם ברוב הזמנים היה השלטון המרכזי מגן ומשען ליהודים – אפילו באותם מקרים שהיתה זו משענת קנה רצוץ , בגלל חולשת השליט או האמביוולנטיות שלו . במרבית התקופות הורשו היהודים לא רק לקיים את מצוות דתם בגלוי , אלא גם לשפוט את עצמם בנפרד לפי חוקי ההלכה . הניסיונות להמיר את דתם של היהודים בכפייה היו נדירים – רובם , אגב , קרו בספרד – ועמדו בניגוד לדוקטרינה הרשמית . לכל זה ניתנו הצדקות תיאולוגיות . הדוקטרינה הנוצרית קבעה שהיהודים הם עם זנוח–אל , הרשאי להוסיף ולהתקיים במצב מושפל , כדי שגורלם יעיד על צדקת הנצרות ועל הטעות שהיהודים עשו בדחותם את המשיח ; בינתיים אסור להכריח אותם להתנצר , אלא יש להמתין לסוף ההיסטוריה שבה יראו את האור מעצמם . והדוקטרינה המוסלמית , פחות פולמוסית ויותר נדיבה , קבעה שהיהודים והנוצרים הם "עמי הספר , " שחובת השליט להגן על חייהם ורכושם כל עוד הם מקבלים עליהם מעמד נחות ומשלמים מס מיוחד . בסופו של דבר , על אף האפליה והרדיפות שאירעו מפעם לפעם , היהודים השתמרו במידה רבה הודות לשליטי הנצרות ולאיסלאם , ולא למרות הציוויליזציות האלה . בצד הנימוקים התיאולוגיים פעלו גם סיבות תועלתיות . השליטים נזקקו ליהודים במנהל המרכזי ובגביית המסים , כאנשי שירות שהיו תלויים במלך באופן מוחלט ושאבו את כל כוחם ממנו . לכן לא יכולה היתה להיות להם אמביציה פוליטית נפרדת – שלא כמו הבארונים והאצילים , שהתחרו בשליט המרכזי . מבחינה זו , דווקא נחיתותם הפוליטית של היהודים סייעה להם לשרוד . אבל הנחיתות הביאה עליהם גם איסורים , הגבלות ומעשי שרירות , ואלה יצרו את החוויה והדימוי של קורבן מתמיד , השולטים היום באופן מוגזם בזיכרון העממי , ברטוריקה היהודית , וגם בחלק של ההיסטוריוגרפיה האקדמית . אין לשכוח שכלל האוכלוסייה בימי הביניים חיה במצב נחות וחסר חופש , לעתים בתנאי שעבוד קשים מאלה של היהודים . התושבים כולם היו קורבן לאלימות בחיי היומיום , לשוד והרג כתוצאה ממלחמות ותנועת הצבאות , וכן למעשי שרירות של המעמד העליון . אמנם במצבי משבר היהודים סבלו לרוב יותר מאחרים , בגלל השנאה הקשה והמיוחדת כלפיהם . אך בימים רגילים , מכיוון שהיהודים , עם כל הסטיגמה שדבקה בהם , השתייכו רובם למעמד הביניים העירוני , הרי מבחינת הריבוד החברתי וחופש הפעולה היה מצבם הכללי טוב מזה של האיכרים , האריסים ודלת העם הכפרית , שהיו מרבית האוכלוסייה . יחד עם כך התקיימה השלמה דיאלקטית בין שתי עמדות סותרות , שיחד חיזקו את שריד 3 ת היהודים : הגנת הממסד העניקה ליהודים בסיס פיזי ומשפטי ; והעוינות כלפיהם , בממסד ומחוצה לו , הולידה לחצים ורדיפות שקיצצו במספר היהודים , אך חיזקו את הסולידריות הזה 3 תית של הנותרים . העוינות ליהודים נבעה ביסודה מיצרי זהות – שנאה מהולה בפחד כלפי אחר קיצוני ובזוי – ובמקום משני נבעה מאינטרסים תועלתיים . ואילו תגובת הנגד היהודית היתה בעיקר זהותית : זה מה שאנחנו , ולכך נישאר נאמנים . הדפוס היהודי האופייני של נאמנות , המתמצה במימרה "נעשה ונשמע , " התפרש כנאמנות עצמית הקודמת לתוכנו המיוחד של העצמי . במילים אחרות , היהודי מביע ל-יאליות לזהותו גם קודם שהוא יודע

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא