|
|
עמוד:321
הגבהת ספר התורה וגלילתו לאחר העולה השלישי מזמין הגבאי את מי שיגביה את הספר ואת מי שיגלול אותו להתקרב אל השולחן. המגביה [מעוטף בטלית] מרים את הספר ופורש אותו לעיני הקהל כולו. הציבור קם על רגליו, מביט על ספר התורה הפרוש [ורבים נוהגים להצביע לכיוונו בזרת יד ימין ולאחר מכן לנשק אותה] ואומר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, דברים ד, מד על פי יהוה ביד משה. במדבר ט, כג המגביה מתיישב כשספר התורה בידו והגולל כורך את הספר ושם עליו את קישוטיו. באותו זמן אומר הקהל: הללויה, אודה יהוה בכל לבב, בסוד ישרים ועדה: תהלים קיא גדלים מעשי יהוה, דרושים לכל חפציהם: הוד והדר פעלו, וצדקתו עמדת לעד: זכר עשה לנפלאתיו, חנון ורחום יהוה: טרף נתן ליראיו, יזכר לעולם בריתו: כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים: מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו: סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר: ∞ בסוד ישרים ועדה: בקהל אנשים ישרים שנועדו יחדיו. דרושים לכל חפציהם: מצויים לכל מי שמבקש אותם. זכר: שם וזכרון. טרף: מזון, פרנסה. נחלת גוים: כינוי לארץ ישראל, שהיתה נחלתם של עמים שונים עד שניתנה לישראל. פקודיו: מצוותיו. סמוכים: עומדים איתנים. הללויה אודה ה' וכו': אמירת מזמור אלפביתי זה [והמזמור האלפביתי הבא בעקבותיו] איננה כלולה במעמד קריאת התורה של שחרית. על פי מקורות אחדים נהגו בתקופת התלמוד והגאונים לקרוא במנחה של שבת גם בספרי הכתובים [תלמוד בבלי, שבת קטז ע"ב ועוד], וזאת כדי לעסוק בכל שבת ושבת בכל חלקיו של התנ"ך: תורה ונביאים בשחרית, וספרי כתובים במנחה [והשווה לעיל הפירוש לתפילת "ובא לציון", עמ' 282 ואילך]. לפי זה יכול להיות שאמירת תהלים קיא-קיב היא שריד למנהג זה, אף שהיא מתועדת רק במאות השנים האחרונות.
|
|