|
|
עמוד:246
על ידי משה עבדך מפי כבודך, כאמור: וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם, במדבר כח, ט-י ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עלת שבת בשבתו, על עלת התמיד ונסכה. ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג, עם מקדשי שביעי, כלם ישבעו ויתענגו מטובך, ובשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. אלהינו ואלהי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת. והנחילנו, יהוה אלהינו, באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך. ברוך אתה יהוה, מקדש השבת. התפילה ממשיכה בעמ' π¥2, בשלוש ברכותיה האחרונות של העמידה. וביום השבת וכו': לביאור הקטע העוסק בקרבן מוסף של שבת ראה עמ' 122. וקוראי ענג: המתענגים ביום השבת [ישעיה נח, יג: "וקראת לשבת ענג"]. חמדת ימים: החביב מכל הימים. יסוד המסורת הזו, כנראה, בדרשה על מה שנאמר בתורה בקשר לשבת: "ויכל אלהים ביום השביעי" [בראשית ב, ב], כאשר "ויכל" נדרש במשמע של כליון נפש, כיסופים, חימוד. רצה נא במנוחתנו: קבל את מנוחתנו ברצון. חלקנו: גורלנו. והנחילנו: הענק לנו כירושה נצחית.
|
|