|
|
עמוד:61
על יד איש בן פרצי, ונשמחה ונגילה. לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. הבית האחרון של הפיוט נאמר כשהציבור קם ופונה לכיוון פתח הכניסה אל בית הכנסת: בואי בשלום עטרת בעלה, גם ברנה ובצהלה, תוך אמוני עם סגלה, בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא. לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. אם ישנם אבלים הבאים לבית הכנסת, הם ממתינים מחוצה לו עד לאחר "לכה דודי". אז מכריז הגבאי "ניחום אבלים" [או: "צאו לקראת האבלים"] והם נכנסים אל אולם התפילה כשהקהל מנחם אותם באומרו: המקום ינחם אתכם [אותך] בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו [תוסיף] לדאבה עוד. בן פרצי: כינוי למשיח, שהוא מבית דוד ומצאצאי פרץ בן יהודה. עטרת בעלה: מי שמביאה כבוד ותפארת לבעלה. תוך אמוני עם סגלה: אל עם המאמינים, העם הנבחר, עם ישראל. שבת מלכתא: מארמית: שבת המלכה. ∞ לדאבה: לדאוב, לחוש צער. בואי בשלום: הפנייה לכיוון פתח הכניסה לבית הכנסת באה לתת ביטוי מוחשי לכניסת השבת, והיא מלווה גם בקידה בשעת אמירת "בואי כלה בואי כלה". המקום ינחם וכו': האבל [בשבוע האבל] נמצא כל השבוע בביתו, אך הוא רשאי לבוא לבית הכנסת בשבת, והציבור מקבל אותו בדברי ניחומים על ידי אמירת הנוסחה המקובלת להזדמנות זו [ובני עדות המזרח נוהגים לומר "תנוחם/תנוחמו מן השמים"]. המנהג לנחם אבלים בערב שבת לאחר "לכה דודי" מתועד רק במאה השנים האחרונות ולא נתקבל בכל מקום ומקום.
|
|