|
|
עמוד:52
קבלת שבת: התלמוד הבבלי מספר, כי "רבי חנינא היה מתעטף [בבגד], ובערב שבת לקראת לילה היה אומר 'בואו ונצא לקראת שבת המלכה'. רבי ינאי היה לובש בגדיו בערב שבת ואומר 'בואי כלה בואי כלה'" [שבת קיט ע"א [המקור בארמית[]. סיפור זה על מעשה של יחידים הפך בקרב המקובלים של צפת, לקראת סוף המאה השש-עשרה, יסוד לטכס קבלת פני השבת: יציאה סמלית לקראתה לשדות וקידום פניה באורח חגיגי על ידי אמירת מזמורי תהילים ופיוטים. המזמורים שנבחרו לשם כך מהללים את ה' ועוסקים באופנים שונים בהתגלותו ובעיקר במלכותו על עם ישראל, על אומות העולם ועל כל מרכיבי הבריאה. קבלת שבת היא איפוא גם קבלת עול מלכות שמים. טכס קבלת שבת התחבב על כלל קהילות ישראל והתפשט בהדרגה בכל תפוצותיו, אף שבמקומות שונים, כגון קהילות הבלקן וגרמניה, הוא נתקבל בהיסוסים ובהסתייגויות בגלל החידוש שבו. [ביטוי לאיחורו של הטכס הוא ההיתר למנות כחזן לקבלת שבת גם נער שטרם מלאו לו שלוש-עשרה שנה, וכן אמירת קבלת שבת מפי החזן בעומדו על הבימה ולא ליד העמוד הסמוך לארון הקודש.] הטכס כולל שישה מזמורים [המסמלים את ששת ימי השבוע], שני פיוטים בעלי גוון מיסטי ["אנא בכח" ו"לכה דודי"] ומזמור שביעי כנגד יום השבת [שראשיתו "מזמור שיר ליום השבת"], מזמור שעם הזמן צורף אליו גם המזמור העוקב לו בספר תהילים, כיוון שראו את שניהם כקשורים זה בזה קשר הדוק. --בהזדמנויות מיוחדות [כגון בשבת חול המועד או אם חל חג ביום שישי או בשבת] מקצרים בטכס קבלת שבת ואומרים רק חלקים ממנו, כיוון שהטכס נתפס בעיקרו כמעבר מימות החול אל קדושת השבת, ובאותן הזדמנויות אין המעבר חד ואינו מצריך דגש מיוחד. במקרים אלה מתחילה התפילה באמירת "מזמור לדוד" [עמ' 56] ואומרים רק חלק מבתי הפיוט "לכה דודי". כן אין אומרים את הקטע הארמי הפותח ב"כגונא" [עמ' 64].
|
|