|
|
עמוד:191
לחדר התת קרקעי , בקשיים מרובים , דרך פתח סתום באבנים גדולות . לעומת זאת , מצאנו על קירות חדר המדרגות הבנוי היורד למעיין כתובות משנת — 1868 השנה בה וורן חקר מעיין זה . לפיכך ברור , שהמדרגות נבנו בין שנת 1838 _ל . 1868 מקורות רבים מן המאה הי"ט מזכירים את אמת המים . כך , למשל , כותב יהוסף שווארץ : ( 1837 ) 'רק במקום אחד , במקום שהיה בו לפנים אחד משערי המקדש , קבוע צנור שאליו מובאים מים לירושלים מתחת לאדמה ממעין רחוק מהעיר מהלך שתי שעות ומחצה , סמוך לקבר רחל ליד המצודה ברק' ( צ"ל : בוראק . ( משה מונטיפיורי מספר במסעו משנת 11839 'עברנו דרך צורי סלע עד שבאנו אל ברכת דוד , אשר בנה אותה דוד המלך , ומימיה נמשכים בצנורות עד בית המקדש . ' צ'רלס וורן מספר על האמה התחתונה , כי היא שופצה על ידי השלטונות העות'מאניים זמן קצר קודם לכן , אך השיפוץ היה גרוע והאמה הובילה רק מים מועטים שסופקו למוסלמים בלבד . בשנת 1870 תיכננו , לדברי וורן , לשקם את האמה העליונה עם צינור האבן שלה , אך השלטונות התנגדו לכך מחשש פגיעה במקורות המים של האמה התחתונה . חברה אנגלית , בראשות סיר אדמונד ליטשמיר , חבר הפרלמנט הבריטי , הגישה בשנת 1888 תכנית לממשלה העות'מאנית להזרים את מי הערוב ובריכות שלמה לירושלים . אחד הקשיים היה העובדה שבריכות שלמה נחשבו לרכוש הוואקף המוסלמי , ותכנית זו לא הוגשמה . באחת התעודות הנוגעות לתכנית נזכר , כי הנסיון לשקם את האמה התחתונה בשנות השבעים ( אותו מזכיר וורן ) נכשל בסופו של דבר מאחר שהפלאחים בסביבה שברו את האמה והוציאו ממנה מים להשקיית עדרים . השיקום האחרון של האמה מבריכות שלמה בוצע על ידי השלטונות העות'מאניים ונחנך בטקס מפואר בשנת . 1902 מפעל זה התבסס בחלקו הראשון ( עד בית לחם ) על האמה הקדומה וצינור החרס שהוכנס לתוכה במאה הי"ז . נראה , כי קטע זה היה בשימוש לאורך כל התקופה העות'מאנית , וסיפק מים לעיר בית לחם . מפתחה הדרומי של המנהרה החוצה את בית לחם ועד לירושלים המים הוזרמו בצינור ברזל בקוטר 4 אינטש . הצינור הועבר דרך המנהרה בבית לחם והגיע בדרך הקצרה ביותר עד לפתח המנהרה בג'בל מכבר . מנהרה זו , בה הועבר במאה הי"ז צינור החרס , הועמקה עתה על ידי העות'מאנים ב 3 מ , ' ודפנותיה טויחו , כדי שתשמש מאגר מים . מהקצה הצפוני של המנהרה נמשך צינור הברזל עד להר הבית דרך שער האשפות , וסעיף אחר שלו נמשך לבריכת הסולטאן . מערכת זו לא היתה מוצלחת . המאגר במנהרת ג'בל מכבר שיבש את הלחץ בצינורות הברזל . כמות המים שהגיעה לירושלים לא עלתה על 180 מ"ק ליום , ובכמות דומה השתמשו תושבי בית לחם . בשלהי השלטון העות'מאני נאלצה אוכלוסיית ירושלים לקנות בקיץ מים , שהובאו ברכבת או על בהמות ממרחק ניכר . מייד עם הכיבוש ניגש חיל ההנדסה הבריטי לפתור את בעיית הספקת המים לירושלים . אוכלוסיית העיר הגיעה ל 50 , 000 נפש , כוחות צבא רבים חנו בה , ומצב המים היה בכי רע . כמות המים שנדרשה לעיר היתה כ 1 , 400 מ"ק ליום . תוך חודשים ספורים נתפסו מי מעיינות הערוב כבריכת הערוב י י שם נבנתה משאבה , שהעלתה אותם לבריכות אגירה שליד כפר _עציון של היום , בגובה 942 מ' מעל לפני הים . מכאן המים זרמו בגרביטאציה לעיר . קו המים הורכב מצינורות בקוטר 6 אינטש , ואורכו הכולל הגיע ל 25 ק"מ . כמות המים שנשאבה היתה כ 63 מ"ק לשעה . בשנת 1924 שוקמו בריכות שלמה ומקורות המים שלהן , ובמיוחד האמה הקדומה מוואדי ביאר . המנהרה הארוכה בוואדי נוקתה , ובקצהו נבנה סכר , שיצר בימי גשמים חזקים אגם מלאכותי ( איור . ( 22 מי האגם הוזרמו דרך מיתקן ויסות מיוחד לאמה הקדומה ששוקמה . בקצה האמה נבנו מתקנים שאיפשרו את הזרמת המים לכל אחת משלוש בריכות שלמה . מפעל זה , שפעל ללא כל מיכון , משמש עד היום מקור מים איור : 21 חוליות של צינור החרס התורכי באמה התחתונה
|
|