|
עמוד:9
המייצג האותנטי של רצון "האדם" במובנו הקיבוצי הכולל — רצון האנושות ? גם בכך אכן היה כעין הגשמת רעיון ההומניזם בדרך שהפכה את תוכנו המוסרי , האידיאליסטי , על פיו והוא נעשה יסוד למשטר שהסוברניות האנושית מגולמת בעוצמתו המשעבדת והמדכאת . האותות הראשונים של משבר מוסרי עמוק זה היו מהומות , הפגנות אלימות , איומים במלחמות ומלחמה שפרצה בפועל . התארגנות המונית הדוגלת במהפכה גילתה את כוחן המצטבר של תנועות חתרניות נגד השלטון על רקע חברתי או לאומני : הסוציאליזם המרקסיסטי ( האנטי דתי והאנטי יהודי ) מזה והלאומנות ( האנטי שמית ) מזה . המתחים הביךלאומיים על רקע של מאבקי כוח במרחב האירופי והאימפריאלי החמירו במקביל , כאמור , כתגובה מחושבת מצד השלטון המתגונן , שליבה במכוון מתחים פנימיים כלפי מיעוטים לאומיים או דתיים ( בייחוד נגד היהודים ) ומתחים בין לאומיים כדי להפיג את זעם ההמונים . המאבקים החברתיים והמתחים הביךלאומיים הוליכו להתפרצות מלחמת העולם הראשונה . היתה זו מלחמה חסרת תקדים הן מבחינת מספר הלאומים שלקחו בה חלק , הן מבחינת גודל הצבאות שהושלכו לחזיתות , הן מבחינה המעורבות של העורף האזרחי בתלאות המלחמה , והן מבחינת הטכנולוגיות המתקדמות שהופעלו בה לתכליות של הרג והרס לשמם . התוצאה היתה טבח של מיליונים , בייחוד טבח של הדור הצעיר שנשלח על ידי מנהיגותו הלאומית לשדות הקטל , כביכול בשם הנאמנות ללאום ולערכיו המקודשים אך בלי שיבינו , לא הם ובסופו של דבר גם לא השלטון ששלחם , על מה ולמה נתנו את חייהם ? מה היתה המטרה שהתבונה הערמומית , המנהלת כביכול את ההיסטוריה , הצליחה להשיג על ידי הקטל ההמוני , מלבד הצלחתם של השליטים לשרוד עוד זמן מה בשלטונם ? בין כה וכה התשתית החברתית תרבותית והמדינית שנוצרה במהלך המאה התשע עשרה נהרסה במלחמת העולם הראשונה עד היסוד ועקרונותיה הרציונליסטיים והרומנטיים כאחד הושמו ללעג . הדימוי ההומניסטי של התנועות שדגלו במודרנה נופץ ללא תקנה , גם לא נוצר שיווי משקל חדש אחרי המלחמה לא ביחסים שבין המעמדות החברתיים ולא ביחסים שבין המדינות הלאומיות . להיפך . השנאות והאיכות קיבלו הצדקה נוספת ונטענו זעם החותר לנקמה על העוולות ועל הסבל חסר הטעם שנגרמו במלחמה . שאיפת הנקם נראתה אחרי המלחמה כמוטיבציה עיקרית . אין פלא שכל תנועות ההמונים השתמשו בה כדי להזעיק למהפכה שתיתן פורקן להרגשות הכעס והתסכול , תמגר את המשטר שהכזיב ותעלה לשלטון מנהיגות אחרת המייצגת אה הזעם הנקמני של ההמונים . זה היה הרקע הפסיכו סוציולוגי למהפכה הקומוניסטית שבאה בעקבות מהפכה סוציאליסטית יותר מתונה ברוסיה בשלהי מלחמת העולם הראשונה . המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי קם בדרך של ניצול מוטיבציית הזעם ושאיפת הנקם שגאתה בקרב ההמונים , בייחוד בקרב החיילים ששבו משדות הקטל . הזעם התפרק במעשי רצח נגד "אויבי מעמד הפועלים" באשר הם , ועל ידי הרס התשתיות הסוציו אקונומיות והפוליטיות שאכזבו . עד כדי כך שלא נשארה תשתית כלכלית וחברתית שאפשר היה לבנות עליה סדר חדש . היה חזון של צדק חברתי מוחלט שיתגשם בעתיד : "מכל אדם
|
|