פתח דבר

עמוד:9

ערבית , האזינו לשידורי רדיו ערביים ; חלקם אף שהו במדינות אחרות והזדהו כערבים . הם אלה שצותתו לשיחתם של נאצר וחוסיין ב , 1967 כך התגאו , וגם סיפרו על נפלאות המלחמה ההיא , בערבית . דווקא הכניסה אל הישראליות היא שדרשה מהם , באמצעות גיוסם אל המודיעין , להישאר בעולם אותו ביקשה הישראליות לשלול . כשהגיעו הביתה מן העבודה המשיכו להאזין לשידורי הטלוויזיה הלבנונית ולקול קהיר . הם נהגו לבלות דרך קבע בחאפלות שנמשכו עד אור הבוקר . גדולי הזמר הערבי היהודי בישראל היו אז מבקרים קבועים בבית הורי . כמה שונה היה ערכו של המטען התרבותי הזה בבית מערכו בחוץ , בעבודת המודיעין . כזה הוא ההיגיון של המדינה . מלא סתירות . מצד אחד ביקשה המדינה לשלול מאזרחיה ה"מזרחים" את ערביותם ומן הצד השני הפצירה באחדים מהם ( אבא וחבריו ) להמשיך לחיות כערבים . המדינה העניקה להם רישיון להוסיף להתקיים כערבים . קהילת היהודים הערבים שעבדו בשירות המודיעין הישראלי התפרסמה במיוחד בזכות אלי כהן , מרגל ישראלי שהטמיע עצמו בתוך צמרת הממשל הבעת'י בסוריה , נתפס , נשפט ונתלה בשנת . 1965 אלי כהן גויס על ידי המוסד הישראלי מכיוון שהיה יהודי ערבי . המוסד ניסה במשך שנים לגייס לשורותיו גם את גיסו של אלי כהן , אחיה של נריה אשתו , לימים הסופר סמי מיכאל . כיהודי עיראקי בעל חזות ערבית ודובר ערבית מהוקצעת יכול היה להיות המרגל המושלם , לא סופר של רבי מכר . גיבור ילדותי לא היה הסופר , כמובן , אלא המרגל שנתפס . זמן קצר אחרי המלחמה ב 1967 החליט ועד העדה הבבלית בפתח תקווה להסב את שמו של בית הכנסת שהיה ממוקם ליד השוק בעיר ל"בית הכנסת על שם אלי כהן הי"ד . " סבא סלים , אביה של אמי , שהיה מראשי הוועד ואחר מגבאי בית הכנסת , ביקש ממני לנסח עבורו את הנאום שעמד לשאת בטקס . גודל המעמד ריגש אותי . על מדף בספרייה העירונית מצאתי את הספר האיש שלנו בדמשק , שמאז שימש אותי שנה אחר שנה באירוע השנתי לזכרו של אלי כהן . הרבה גרסאות של אותו נאום חבוט לעייפה ניסחתי בשביל סבא . בטיוטת הנאום הראשון שהכנתי לסבא היו הרבה ציטוטים מתוך הספר : סיפרתי , למשל , שמפעילו של סוכן 088 היה "גבר סימפטי עם עיניים כחולות עמוקות , " או שסופי , בתו של אלי כהן , נהגה לשאול "מדוע אבא אינו בא הביתה בערב כמו כל האבות האחרים . " ידעתי לקבוע שהסורים הם "אנטישמים ושונאי יהודים . " שמשפטו של כהן התנהל כמו "סרט דמשקאי " , " כמו הצגה יומית זולה , " וכמו מחזה שנכתב על פי מיטב הכללים של "הדמיון המזרחי , " ש"ההמון בדמשק צמא לדם והשלטון משקה אותו עד שוכרה . " תיארתי איך אמו של אלי כהן , שצפתה בהוצאה להורג על מסך הטלוויזיה , זעקה בבכי : "למה המדינה שלחה את אלי שלי " , " ? למה דווקא הבן שלי הלך למות אצל הערבים , " ? וגם את תמונתה של נדיה , אשתו , הנושאת את שני ילדיה הפעוטים . ולבסוף ציטטתי בגאווה מן הספר ש"המדינה שהפעילה את אלי כהן לא היססה לצאת למאבק גלוי על הצלת הסוכן שלה . "

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר