|
|
עמוד:645
הדוגמה שהציב מוחמד עלי והצורך להיעזר במערב במערכת 1840 ובמלחמת קרים דחפו את האימפריה העותומאנית לשינויים מפליגים בערכיה ובעמדותיה . את מקום הזלזול בכופרים שמעכר לים ובמעשיהם תפסו החיקוי והנכונות ללמוד . האירופים שהיו מוקצים מחמת מיאוס הפכו בן לילה לאנשים נערצים . משטר הרפורמות תורכיה שחזרה לירושלים בשנת 1840 נתונה היתה בעיצומו של תהליך התחדשות שלאחר יאוש ממש . נדמה היה שהאימפריה נסחפת אל פי תהום ורק מאמצים דראסטיים לתיקון עשויים עוד להצילה . הסולטאן מחמוד השני , אבי המגמה החדשה , אמנם מת ב - 1839 ( משברון לב , אמרו , על נצחונותיו של אברהים פחה באנטוליה ) אולם בניו עבדול מג'יד ( 1839 - 1861 ) ועבדול עזיז ( 1861 - 1876 ) המשיכו בקו שהיתווה . ברוח זו פורסמו הוראות שונות בקושטא , החל ב"צו של לשכת הוורדים " משנת 1839 וכלה ב"חטי הומאיון " של 1856 . לתקופה כולה נוהגים ההיסטוריונים לקרוא " תקופת התנזימאת " כלומר " הארגון מחדש". לא כל הצווים האלה נתנו מיד את אותותיהם בפרובינציות הנידחות , והיו כאלה שהוחל ביישומם שנים רבות לאחר התקופה הזאת . דווקא בירושלים הורגשה היטב רוח התקופה החדשה . הפנייה למערב היתה בולטת כאן במיוחד , בשל נהירת האירופים אליה . בשנים אלה ממש הפכה ירושלים מעיר מזרחית רדומה לעיר קוסמופוליטית סואנת שיושבים בה נציגים מכל ארצות תבל בתחומי הדת , הדיפלומטיה , המדע ועוד . היה בכך משום המשך ישיר להתפתחות שהתחילה עוד בתקופה המצרית , ומבחינות רבות ניתן לראות את משטר התנזימאת כממשיך דרכם של מוחמד עלי ואברהים פחה . לפני בוא המצרים היה לירושלים מעמד של סנג'ק בלבד , אך לאחר שהפכה למחוז עצמאי בתקופה המצרית נמשך קו העלייה במעמדה גם תחת השלטון התורכי . עתה הוכפפו לה מחוזות עזה , שכם ונפת נצרת והוענק לה מעמד של " מותקרפלך " ( פלך , גליל ) . בשנת 1854 אפילו היתה לזמן מה וילא ~ ת עצמאי . לאחר זמן הוצא מחוז שכם מתחום המותסרפלך של ירושלים , אך נצרת נשארה כפופה לה . מבחינה מינהלית הוכפף מחוז ירושלים המורחב לפלך ( וילאית ) ביירות , ומושלו הוכפף ישירות ל"שער העליון". על חשיבותה של ירושלים תעיד העובדה שמושליה נשאו כולם תואר פחה והיו בדרגת " מירמיראן " ואפילו גבוהה מזו . ו לצד מושלי המחוז עמד לא רק צוות פקידים - מקומיים ברובם - אלא הוקמה בעיר , כחלק מחידושי משטר התנזימאת , גם מועצה מינהלית ( מג'ליס אדאריה ) . טובלר2 אומר שראשיתה היתה ב - 1850 . ישבו בה שמונה - ארבעה מוסלמים , שלושה נוצרים ויהודי אחד - ובדיוניה השתתפו גם המושל , הקאדי , המופתי וראש הקדש אל - אקצה . החברים המוסלמיים הוגרלו מתוך האפנדיאת , היהודי נקבע על דעת החכם באשי וראשי הקהילה , ונציגי הנוצרים היו בהתחלה רופא מטעם הקאתולים , חייט מטעם הארמנים ויווני - שלא הבין לא ערבית ולא תורכית - מטעם האורתודוכסים . המועצה התכנסה פעמיים בשבוע וועדת המשנה שלה - ארבע פעמים . המועצה אמורה היתה , לפי הדוגמה האירופית , לייצג את כלל התושבים , אך למעשה השתלטה עליה האפנדיאת המוסלמית והעולמא . גם כשהיהודים והנוצרים כבר היוו את הרוב בעיר , ייצוגם בה הוסיף להיות מבוטל וללא השפעה של ממש . לא אחת ניצלו אותה המשפחות הירושלמיות המוסלמיות המיוחסות כדי להסיט את צעדי הרפורמה שנקט מושל העיר לאפיקים שהיו נוחים לאינטרסים המעמדיים שלהן . בדרך כלל קיים היה שיתוף - פעולה בין המושל ובין התקיפים המקומיים ; הם תמכו בו בענייני מינהל והוא העלים עין מטובות - ההנאה השונות שאלה העניקו לעצמם , כגון מינויים לתפקידי מינהל בכירים , חכירת מיסים , שחרור מגיוס לצבא ומתשלום מיסים גבוהים מדי , וכו'. 3 ירושלים היתה אחת משתי הערים הראשונות באימפריה העותומאנית שנתמנתה בה עיריה ( בלדיה ) , 4 היה זה בשנת 1863 ; עד אז התרכזו ענייני העיר יחד עם ענייני המחוז
|
|