|
|
עמוד:11
בזכות ההמשכיות בחינוך ( דברי הקדמה מאת פרופ' אליעזר שביד ) השקפת העולם החינוכית שהנחתה את התפתחות מוסדות החינוך היהודי המודרני בארץ ישראל התגבשה בתקופת הישוב , בהשפעת הפילוסופיות החינוכיות המתקדמות של תרבות המערב , אך תוך התמודדות עם האתגרים החברתיים והלאומיים המיוחדים של הגשמת הציונות . ההיענות למגמות המחרשות בחינוך באה על רקע האידיאולוגיה של " שלילת הגולה . " שאיפתה של הציונות המגשימה היתה שבארץ ישראל יגדל אדם יהודי חדש , משוחרר ממגבלות הגלות וממורשתה : אדם עצמאי וחופשי . הדחף המהפכני , המתנתק מהמסורת , שאיפיין גם את הזרמים המודרניים בתרבות המערב , התגלה , אפוא , בציונות המגשימה בעוצמה מוכפלת . אולם דומה כי אפילו הקיצוניים ביותר , כברנר וברדיצ'בסקי , הבינו שבתחום החינוך , שהוא תהליך של הנחלת מורשת וחיברות תרבותי , אסור לנתק לגמרי את קו הרציפות וההתפתחות האורגנית . האישיות מתפתחת בהדרגה במקביל להתפתחות התרבות , והיא נזקקת למכלול של תכנים שאותם תוכל לינוק רק ממסורת קודמת של דורות . כל יחיד מפרש , מחדש ומוסיף על פי דרכו העצמית , אבל קודם כל דרושה הפנמה של מורשת הכוללת בתוכה את אותות הצופן של תרבות אם מסוימת ומוגדרת . בלעדיה יתגלו חסכים וחללים ריקים שיפגמו בזיקות הקיומיות של היחיד למשפחה , לקהילה , לעם , לאנושות ולטבע וביכולת להשתלב , לחיות חיי יצירה ולתרום לחברה . נחטא לאמת אם נתאר את החינוך שהתמסד בארץ ישראל בשלושה הזרמים המרכזיים ( ה"כללי " , " זרם העובדים" וה"ציוני רתי ( " במושגים אידיאליים . מסופקני אם בית הספר העברי המודרני השכיל למצוא את האיזון הנאות בין דרישת ההמשכיות של הנחלת המורשת התרבותית , לבין הדחף המהפכני שחתר להתנתק וליצור את החדש מתוך חולייתו של ההווה . מעידה על כך הגותו המעמיקה של א"ד גורדון ( שמשנתו היא מקור השראה עיקרי לספר המונח לפנינו , ( שכן , הוא יצר אותה מתוך ביקורת קשה על ההוויה התרבותית ששררה בארץ בזמן העליה השנייה , ועל התגברותה למקורותיה . אולם כאשר אנו באים לבחון את תוכניות הלימודים , דרכי ההוראה והתפיסה היסודית של תפקיד המחנך באותה התקופה , מן הפרספקטיבה ארוכת הטווח של זמננו , הן ייראו לנו מסורתיות הרבה יותר מכפי שנראו ליוצריהן בשעתן , ומכל מקום הן הנחילו ביודעין מטען רב יותר של מקורות ומסורות חיים ואף החשיבו הרבה יותר את גיבושה של התודעה
|
|