|
|
עמוד:190
סטטוס קוו ; ירידת הנוכחות הנוצרית לעניינו של הקיסר יצחק לחרש את הנוכחות היוונית בארץ ישראל במלואה לא היה המשך בימי יורשיו , והגלייתם של הקיסר הביזאנטי והפטריארך מקונסטנטינופול אל ניקאיה לאחר שנת 1204 צמצמה עוד יותר את התמיכה הביזאנטית בחסידי פולחנם בארץ ישראל . כך השתנו פניה של הקהילה מסתפקים בהערה כי תארים אלה לא שימשו באופן עקיב , וכי לפני 1311 נהגו לעתים קרובות בישופים ארמנים בירושלים לכנות את עצמם פטריארך . 6 וראה לעיל בכרך זה , בפרק 'ירושלים בין צלבנים , מוסלמים ומונגולים . ' היעקוביטים זכו לתקופת שלום קצרת ימים לאחר שנת . 1187 הפטריארך המתחרה שלהם , תיאודור בר והכין , עזב את ירושלים לאחר נפילתה לידי צלאח אלדין ועבר לארמניה הקטנה י שם מת זמן קצר לאחר מכן ( 1192 ) והשאיר את הפטריארך מיכאל ( 1199-1166 ) שוב ללא מתחרה . אחיו של מיכאל , אתנסיוס , היה בישוף ירושלים , אך גם הוא עזבה בשנת 1187 וקבע את מושבו באנטיוכיה , כפי הנראה מחמת המצב המעורער ששרר בעיר . נראה שיורש שלו חזר לירושלים בשנות התשעים של המאה . אף על פי שהנוכחות הלטינית בירושלים פחתה לאחר , 1187 היא לא נעלמה כליל . ההתפתחויות כעשרות השנים שלאחר קרב חטין , אובדנן של אדמות צלבניות כה רבות , וחיסול הסיכוי לאיחוד לטיני יווני של ממש לאחר כיבוש _קונסטנטינופול על ידי הלטינים בשנת — 1204 כל אלה עוררו את האפיפיורות לנקוט גישות חדשות כלפי הכנסיות המזרחיות , בדמות המיסיון . הדיפלומאטית הפוליטית בשירות הכנסייה לא באה על קצה , אלא נפסקה עד לשלהי המאה הט"ז . הפטריארכים הלטיניים של ירושלים , שהשתכנו עכשיו בעכו , ביקרו בירושלים לעתים רחוקות , במיוחד מכיוון שחיל המשמר במצודת העיר נשמע לקיסר , שהוחרם על ידי הכנסייה '" . ( 1240-1229 ) משוללי כל ביטחון והכנסות , נציגיה העיקריים של הקתוליות היו הפראנציסקנים והדומיניקנים . כאשר ביקר הפטריארך היעקוביטי איגנאטיוס השלישי בירושלים כשנת , 1237 כן שיחו הלטיני היה ראש המנזר הדומיניקני , ודרכו העביר הפטריארך לרומא את הצעותיו לאיחוד הכנסייה ( אלה כללו בין השאר שחרור מתשלום מעשרות להיירארכיה הלטינית . ( אחד הליגאטים של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי שנשלח למזרח היה הפראנציסקני לורנצו מאורטה , ( Orta ) שביקר בירושלים בשנת 1247 במסגרת סיורו במזרח , ושם נפגש עם בני הכיתות הלא לטיניות והביא בפניהם את נוסחות הפיוס החדשות של רומא . גישתה החדשה של רומא הגיעה לשיאה כאשר יצא הפטריארך הלטיני מאנטיוכיה , וכך איפשר לפטריארך היוונים , דויד אלח'ורי , לכהן ככישוף היחיד של הכלקדונים ( 1247-1242 ) לאחר שהודה בעליונותה של רומא . וכך , להוציא את שנות שלטונם האחרונות של הפראנקים ( 1244- 1241 ) הגיעו הקהילות הנוצריות לדפוס של שוויון בינן לבין עצמן , מצב שהמוסלמים עודדוהו . משמעות קצה של הממלכה הלטינית היתה שהכלקדונים הלטיניים והיווניים נעשו לקהילות לאומיות מוגדרות שחילקו ביניהן את המקומות הקדושים החשובים ביותר . אך גם הופעת הנזירים הפראנציסקניים והדומיניקניים בארץ לא מנעה את המשך העוינות והתחרותיות בעתיד . אלה הפכו עקרות יותר ויותר , שכן שוב לא היתה בנמצא מעצמה נוצרית שתוכל לפשר ביניהן .
|
|