|
|
עמוד:7
דמינו כי ידענו שרש ותכלית , אמרנו : עת בריחה , אמרנו : רוח קטב צוררת פליטי מלב . אך הבט הביט אל מול פנינו לא צלמו של הפליט , לא הוא . לא מסעו אשר מקלם . כי בהלוך ספינה עוקפת צידים , באפל שתיקתה , בזיו פנס דק עין , אשר ינץ מחוף , יכנה ויאדים , _ פתחה את קזנות הסף מלחמת היהודים , לובשת רוח ים ופס עשן וליל . עלתה כבעל כלווה וכמו עד עת מצא ... אך כבר היתה היא דין וכבר היתה היא קבע . זקנה ועלומים , כאבן צר כצר , הכו , ועל החוף שבין , יפו לצור כבר נעלים מתחו אל הספינה הכבל .
|
|