|
|
עמוד:46
הממשלה מיום 25 ביולי 1948 לכונן כירושלים שלטון צבאי ישראלי . בראשית אוגוסט מונה דב יוסף למושלה הצבאי של העיר , ומכאן ואילך התלבטה הממשלה בין שני רצונות שסתרו זה את זה כתנאים של אותם ימים : מצד אחד , הרצון להכריז על ריבונות ישראלית לפחות בחלק מירושלים , כלומר לנקוט מהלך שיסתור את החלטת האו"ם , ומשמעותו תהיה , כמובן , חלוקת ירושלים בין ישראל לירדן ; מצד שני , הרצון להתקבל בתור חברה מלאה באו"ם , אינטרס ישראלי חיוני כאותה תקופה . בירושלים הישראלית פעלה באותה תקופה שדולה מקומית חזקה ונמרצת , שהיתה לה השפעה רבה על מהלכי הממשלה . השפעת מה היתה בוודאי גם להצהרותיו של המתווך מטעם האו"ם , הרוזן פולקה ברנדוט . כוונתו לתת לערבים את השלטון כעיר כלל לא עודדה את הממשלה לחזור אל רעיון הבינאום . מעבר לאלה עמדה גם הזכות שקנתה מדינת ישראל בעצם מעשה ההגנה על העיר . כבר ב 30 ביולי האשים שרתוק את העולם הנוצרי בכך שלא נקף אצבע למען ירושלים המותקפת ובכך שאיש אינו מוחה על כוונת כרנדוט להעביר את העיר לשלטון מוסלמי בלעדי . הוא העיר כי 'הנשק היהודי' לבדו נחלץ להגן על העיר . כ 10 בספטמבר אמר שר החוץ משד שרת לאנשי משרדו : 'מה שעשינו בירושלים נוכח הפקרת העולם הנוצרי את העיר לכיבוש מוסלמי ושליטתנו במרחבי העיר החדשה ] ... הוא ] עדות לכך , שאנו זכאים לחידוש התביעה על כלילת ירושלים בתחום מדינת ישראל / דהיינו : אנחנו שפכנו את דמנו , ולעובדה זו יש גם משמעות מדינית . ארבעה ימים _אחרי כן , ב 14 בספטמבר , הוקם בירושלים בית המשפט העליון של המדינה הצעירה . רק ב 17 בחודש נרצח בעיר הרוזן ברנדוט , ומכאן שאין שחר לטענה כאילו רצח המתווך חולל תפנית במדיניות של ממשלת ישראל בשאלת ירושלים והרצח הוא שמנע את הגשמת תוכניתו . ממשלת ישראל , בעשייתה כירושלים וכן באזורים אחרים , עשתה את התוכנית לבלתי אפשרית . הליכה ישראלית בין הטיפות מסוף שנת 1948 ובמהלך שנת 1949 ניסתה הממשלה להוציא את המירב מן הסתירה שבין האינטרס הישראלי כעיר ובין גישת האו"ם כשאלת ירושלים , ולשם כך היא הסתמכה על המציאות החדשה בירושלים , שהתקיימה כה חלוקה צבאית בין ישראל ובין ירדן . ראשיתה של מדיניות זו , כאמור , כקו שנקטה הנהלת הסוכנות כבר בשנת , 1937 ועיקרו של הנסיון עתה היה ביסוס פורמלי של השליטה המעשית של ישראל במערב העיר , בלי לבלוט כמדינה הממרה את החלטות האו"ם . את השינוי במדיניותה של ישראל בשאלת החלוקה בכלל ניסח בן גוריון בנאום שנשא לפני מועצת מפא"י _ב 12 בינואר . 1949 מדבריו אפשר להקיש גם על המדיניות לגבי ירושלים : כשהסכמנו ב 29 בנובמבר [ לתכנית החלוקה של האו"ם , [ הסכמנו ברצינות . היינו מוכנים לקבל את זה לא משום שזה היה טוב וצודק , אלא היינו מוכנים לקבל פחות . מתוך שלום . בהסכם בינלאומי ויהודי ערבי . מאשר במלחמה . [ אך כעת , לאחר המלחמה ] 29 בנובמבר לא קיים ואין אדיוט שיקים אותו לתחיה . ... המציאות הביךלאומית נשתנתה ולא יחזירו הגלגל .
|
|