|
|
עמוד:191
שיוכל לארגן את האומנים המקומיים למין גילדה או איגוד כפי שעשה באנגליה . דבר זה לא צלח שם , ולא היה לו עתיד מזהיר גם בירושלים . לאוניברסיטה היו חיים אחרים ועצמאיים . סטורס מזכיר שהיה נוכח בהנחת אבן הפינה _ב . 1918 וייצמן הוקסם מתכנונו של גדס _, ודיבר על תקוותו לזכות ולראות את הכיפה הגדולה . כאשר גדס דיבר על התכנית עצמה , הוא ראה אותה כקבוצה של פקולטות ואולמות מגורים המשולבים זה בזה ומזכירים 'במובנים מסוימים את אוקספורד ובמובנים אחרים את אדינבורו , אך כמובן בסגנון ירושלמי . .. הסגנון ה'יהודי' היה אמור לדעתו להתפתח ממקורות ערביים ומוסלמיים ; וברגע מסוים הוא אפילו החמיא לעצמו שהוא ופרנק מירס יצליחו ליצור סגנון זה . בינתיים , עוד לפני שממשל המנדט עמד על תלו , קבע סטורס תקנה חשובה והיא שחומרים מסוימים לא יופיעו על פני בניינים בעיר : בטון , פלדה , אסבסט וכדומה . אבן גיר בלבד הייתה חייבת להיות בחזית של כל הבניינים בירושלים — וכך נותר הדבר עד היום . כמובן שהאחידות של חומרי החזית אינה מכתיבה סגנון ואינה מבטיחה רמה גבוהה של עיצוב ; אך היא מונעת את התרחשותו של הרע ביותר . הדבר העניק לירושלים מעין עקיבות חזותית שלא הייתה מושגת בדרך אחרת . עם זאת , התפתחויות חשובות אחרות גם הן הושקו בשנות העשרים — שרשויות המנדט לא היו מודעים להן , אם להאמין לדברי סטורס . קאופמן הניח את המתווה של הפרוורים החיצוניים — בית הכרם , תלפיות , רחביה ואחרים — וכמה ארכיטקטים שלמדו באירופה החלו לעבוד בעיר , מחוץ למסגרת של הממשל המנדטורי . אשבי לא בנה דבר ממשי מעולם . הוא עיצב את הפנים של בית הממשל למען הרברט םמואל כאשר זה מונה לנציב העליון . מכיוון שהסתמך בעיקר על אומנות מקומית , לא הייתה לו בחירה רבה באשר לסגנון . הארכיטקטים שהשלטונות תמכו בהם לאחר שאשבי חזר לאנגליה היו : בתחילה אוסטן הריסון , שפיתח את הסגנון הנראה במוזאון רוקפלר ובבית הממשל , כמו גם בבניינים רשמיים אחרים , ומאוחר יותר קליפורד הוליד , " שעיצב את הכנסייה הסקוטית . ראוי להשוות את גישתו של הריסון לזאת של לצ'נס המצליח יותר , שפיתח גרסה 'קלאסית' משלו של ארכיטקטורה הודית למען ניו דלהי . הסגנון ההודי שלו היה מוזר ומנופח בו זמנית — הוא נראה לי קצת לעגני . הוא לא אהב את הארכיטקטורה ההודית , ואולי אף תיעב אותה , וכן את ההודים עצמם . הריסון אהב את הארכיטקטורה הירושלמית ; הוא אהב את הארכיטקטורה של הלבנט והכיר אותה היטב . סוג הכלאיים שאימץ לצ'נס בחוסר חן היה למציאות שהארכיטקטים של תקופת המנדט היו חייבים לחיות אתה — אולי מפני שלא הייתה בירושלים כל ארכיטקטורה חשובה , ערבית או תורכית , מאז שסוליימן הגדול חידש את החומות של סלאח א דין מסביב לעיר העתיקה 400 שנה מוקדם יותר . הבניינים הבולטים בעיר היו מתחילת האלף : המסגדים בהר הבית , ובניינים ללא חזית חיצונית מרשימה כגון כנסיית הקבר . במחצית המאה התשע עשרה התורכים כמעט ויתרו כליל על הארכיטקטורה שלהם לטובת השפעות זרות . הארכיטקטים הראשיים של הסולטנים האחרונים היו ארמנים שהוכשרו בפריז בבית הספר הגבוה לאמנויות , לעתים קרובות במימון הממשלה התורכית . הם חזרו כשראשיהם מלאים בתוקף האוניברסלי של תכנון צירי , ועם החלופיות השגרתית של כל הקישוטים מכל מקור שהוא . כפי שהצרפתים כפו את הקודקס הנפולאוני על כל מחוקקי העולם , כך הם הצליחו
|
|