|
|
עמוד:163
בירושלים בין ההפרדה התפקודית לבין זו המרחבית : המקומות הקדושים כולם במזרח העיר , בעוד שרוב היהודים חיים במערבה . תכנית הסוכנות היהודית ב 1937 הגדירה עיר מחולקת ללא גבולות , כשהחלק המערבי יהיה בירה ליהודים ובמזרחי ישלטו הבריטים . הגישה למקומות הקדושים תהיה פתוחה לכול . הציונים ויתרו אם כן ב 1937 על ריבונות במזרחה של ירושלים . עשר שנים מאוחר יותר , ב , 1947 ויתרו הציונים גם על ריבונות במערבה של העיר בקבלם את תכנית הבינאום של האו"ם . היה זה קרבן ראוי , כך ראו זאת אז , למען הסיכוי להקים מדינה עצמאית . בנסיבות של המלחמה שפרצה בדצמבר 1947 חזרו הציונים אל מערב ירושלים . החלל הריק שהותירו הבריטים בעיר 'שאב' אליו את שיירות 'ההגנה' שהעלו עמן מתל אביב אל העיר הנצורה לא רק מזון ותחמושת אלא גם את הריבונות הישראלית . במאי 1948 ערב הקמת המדינה הייתה העיר מחולקת על בסיס יחסי הכוחות הצבאיים , לאחר מלחמה בת חצי שנה בין היהודים שהחזיקו בעיקר בשטחה של ירושלים ממערב לבין הערבים שהחזיקו בעיר העתיקה ובהר הזיתים , קרי , במקומות הקדושים . המצב הזה היה למעשה רצוי לממשלת ישראל , ששאפה שלא להסתבך בשליטה על המקומות הקדושים ולכן ביקשה חלוקה של מזרח ומערב בירושלים . יתר על כן , ההיערכות הצבאית בירושלים במאי 1948 הייתה דומה באופן לא מפתיע לתכנית הסוכנות משנת ; 1937 זו גם זו היו ביטוי למצב הדמוגרפי בעיר . החזרה הישראלית אל מערב ירושלים הייתה רווח , לאחר שחודשים קודם לכן דובר על מדינה ללא ירושלים כלל , וכן חזרה אל תכנית החלוקה מבית היוצר הציוני בשנות השלושים . בשלהי מלחמת , 1948 כאשר יתרונה הצבאי של ישראל כבר היה מובהק , סירבה הממשלה לתת ביטוי מעשי ליתרונה לגבי ירושלים . טובה הייתה לה חלוקה מוסכמת עם ירדן ( ונגד רצונם של האו"ם ושל המעצמות ) בירושלים מאשר לחץ בין לאומי בלתי נסבל לוותר על הנוכחות בעיר כולה , גם במערבה . ישראל עשתה אפוא יד אחת עם ירדן נגד האו"ם , שהתמיד בדרישתו לעיר בין לאומית גם לאחר שנים , כאשר הנוכחות הישראלית בירושלים כבר הייתה עובדה נחרצת . חלוקת ירושלים הייתה אם כן עד 1967 אינטרס ציוני ישראלי מובהק . הממשלה עשתה כמיטב יכולתה להקים בירושלים המערבית בירה שתוכר לא רק _על ידי העולם אלא גם על ידי אזרחיה שלה ; ואכן , הצליחה בכך . האתרים הלאומיים במערב העיר ( בעיקר הר הזיכרון , הוא 'הר הרצל : ' בית העלמין של גדולי האומה ושל הנופלים במלחמה יחד עם ' יד ושם ( ' לצד קריית הממשלה , האוניברסיטה ומוזאון ישראל בגבעת רם , נועדו להיות חלופה לאומית למקומות הקדושים במזרח העיר . עד 1967 לא הציע גוף פוליטי כלשהו , גם לא 'חרות' של בגין , לשנות בכוח את הסטטוס קוו בירושלים . יוצא מן הכלל בעניין זה היה הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים : המובלעת הישראלית שם לא הייתה פרי מציאות צבאית מדינית בלבד . לעיקשות הישראלית בעניין זה היה טעם נוסף , שלא תמיד נוסח ברהיטות . מאז ראשית הדיונים על אוניברסיטה עברית בתחילת המאה הקודמת נתפס הרעיון כחלופה רוחנית ותרבותית לעולם הישיבות של היישוב הישן . הנהלת הסוכנות , וממשלת ישראל אחריה , העדיפו את הגישה להר הצופים על הגישה אל המקומות הקדושים .
|
|