|
|
עמוד:91
ח . עלייה לרגל ומסי דרכים עולי הרגל לירושלים יהודים כנוצרים שימשו מקור הכנסה חשוב לתושבי העיר ואף לשלטונות , שגבו מהם היטלים עם כניסתם העירה . היה זה אפוא מעניינו של השלטון לסייע לזרם האנושי הזה שנהר אל ירושלים . ואולם לצד ההיטלים שנגבו לאוצר המדינה נסתמנה במאה הי"דו תופעה של מסים והיטלים בלתי חוקיים שנגבו על ידי בעלי שררה שונים — תופעה שעמדה כמובן בניגוד גמור למדיניות האימפריה העות'מאנית . ואכן ראינו שהתפרסמו הוראות מפורשות המצוות להפסיק זאת לחלוטין . למרות הוראות אלה נמשכה התופעה גם במאה הי"ט , ככל הנראה התחזקות זרם המבקרים בירושלים הגבירה את הפיתוי . בשנת 1812 הוציא מושל ירושלים ( בוודאי בהסתמך על פקודה שקיבל מגבוה ) צו אל הניצבים בשערי ירושלים ( שם נהגו לגבות את המסים מן הבאים ומן ההולכים ) האוסר באופן מפורש על גביית מסים חדשים כלשהם , כלומר , כאלה שלא הותרו על פי תקנות הסולטאן בראשית הכיבוש העות'מאני . אין לגבות אותם לא בכניסה ולא ביציאה , בשום שיעור שהוא , בין שאלה עולי רגל , סוחרים או מבקרים סתם ( תעודה מס' . ( 36 הגבייה מן היוצאים מירושלים הסתמכה , לעתים , על כוונתם של עולי הרגל לבקר לא רק במקומות הקדושים שבין החומות , אלא אף באלה שנמצאו מחוץ לחומות , בין אם בריחוק מהן ( למשל , חברון ) ובין אם בסמוך להן ( למשל , קבר שמואל הנביא . ( אחד האתרים הקרובים שהיו חביבים על עולי הרגל היה מערת חגי , זכריה ומלאכי בשיפולי הר הזיתים . הסכסוך , שהובא בשנת 1890 בפני הקאדי של ירושלים , היה אחד הביטויים לגידול בתנועת עולי הרגל הנוצרים והיהודים לירושלים , הוא נתגלע בין ראשי הקהילה הרוסית הפרבוסלווית לבין ראשי הקהילה היהודית , בשאלת הבעלות על מערת חגי , זכריה ומלאכי שהייתה מקום עלייה לרגל ליהודים שנים רבות לפני כן . ראשי הקהילה היהודית , הרב בכור יעקב אלישר ומשה נבון , תבעו לדין 1 ראה בכרך המאה הי"ח , עמ' . 137-129 2 ראה למשל , אזכורו של ברמן בספרו מסעות שמעון , עמי . 67
|
|