|
|
עמוד:13
ה ק ד מ ה 13 של הרמב״ם של כוונת הכתוב, למעט מקרים שהורגש צורך באפולוגטיקה בפני הקורא הלא-יהודי . אפשר לראות בתרגומו של מנדלסון את ההיפך הגמור לחיבורים כמו צאינה וראינה ביידיש או מעם לועז בלדינו, שבהם הכתוב מתובל בדברי אגדה ופולקלור . מאמצע המאה התשע-עשרה, הגישה הביקורתית-פילולוגית למקרא שמקורה בחוגים נוצריים התקבלה כדרך הנכונה להבנת המקרא גם בקרב יהודים ״נאורים״ . הופעתה של ״ חוכמת ישראל,״ גישה היסטורית-ביקורתית ללימודי יהדות שנולדה בגרמיה והתפשטה בכל ארצות המערב העבירה את מוקד הידע היהודי מעולם הישיבות לזה של האוניבסיטאות . ההבנה של פסגת לימודי היהדות כקריאת כל מקור רק בהקשרו ההיסטורי, ולא כ״מדבר״ גם אל לב דורות אחרים, אצל יהודים ליברליים, לא השאירה מקום ליחס אישי או אמוני עם הכתוב . שימוש עכשיווי במקורות נחשבה כמסלפת ההיסטוריה ולכן כנטולת ערך ; הפרופסורים למדעי יהדות באוניברסיטאות במערב אירופה ובעקבותיהם גם באמריקה, ואפילו בבתי מדרש לרבנים ליברליים, נטו לזלזל ב״דרוש״ ולחשבו כדבר ללא ערך . מתחילת הופעת הספרות היפה בעברית וביידיש באמצע המאה תשע-עשרה, הפרשנות היצירתית ביותר לסיפור המקראי וגיבוריו היה לנחלתם של סופרים ובעיקר של משוררים . לאלה מהם שהיו בעלי שורשים עמוקים במסורת, הייתה גישה קלה לאוצרות הדמיון היהודי, שהביאה אותם לקריאות נועזות ולפעמים מבריקות במקורות . במאה העשרים אפשר לחשוב על משוררים ביידיש כגון איציק מאנגר ואהרון צייטלין, ובעברית על זלדה ( שניאורסון ) ויהודה עמיחי . אין כמעט יצירות כאלה שנכתבו על ידי דוברי גרמנית ואנגלית בארצות המערב . הקונצנזוס על כך שהמחקר ההיסטורי-פילולוגי הוא הגישה הבלעדית להבנת המקורות הקנוניים של היהדות התחיל להיסדק אצל יהודי צפון אמריקה בשנות השישים של המאה הקודמת . בחוגי הפמיניסטיות הראשונות, החופפים לתנועת ה״חבורות״ והיהדות המתחדשת, החלו להופיע פרשנויות אישיות רוחניות, תחילה בעל-פה בשיחות על התורה שתפסו את מקום דרשת הרב בחוגים אלה, ואחר כך גם בכתב . דיונים אלה ניסו להכניס את השומעים או קוראים ״לתוך״ הכתוב במקום להתייחס אליו כפריט היסטורי . דרשן מהסוג החדש יכול היה לשאול למשל, ״למה יעקב אבינו עשה זאת״, במקום לשאול ״למה בחר מחבר התעודה הזאת בהרכב המקורות שנקרא ספר בראשית לספר ככה את הסיפור״ . אין בכך פונדמנטליזם חדש או אמונה שהתורה ניתנה מילה במילה מן השמיים ; רחוק מזה . יש כאן ״תורה״ שבאה להורות דבר-מה ; התחושה היא שהתורה היא תורת חיים ולא סתם תעודה היסטורית מימי קדם, ושאנחנו כאן כדי ללמוד ממנה . אנו עושים זאת על ידי כניסה לעומק הטקסט . גישה
|
|