|
|
עמוד:14
14 יהודה שנהב-שהרבני [ ] במסגרת תהליך ההדתה וההתנחלות בלבבות, מוצע לנו לראות בציונות ההיסטורית תנועה דתית באופן דומה מטהר גם רוגל אלפר, חילוני מושבע, את היהדות מן הדת ורואה בה מרכיב אתני-ביולוגי : חילוני וליברל אמתי מעמיד מעל הכל את עיקרון החופש, שכולל את החופש למסחר בכל יום אין לקבל הגבלה כלשהי מטעמי אף דת בשום יום ישראל תהיה מדינה יהודית רק אם רוב אזרחיה יהיו ממוצא יהודי, ולא בגלל חוקים המכתיבים אורחות חיים בשלוש הדוגמאות הללו מבקשים חילונים לטהר את הציונות מן הדת, ובתוך כך מתעלמים מן הקשר הגורדי ביניהן כך למשל בשנות התשעים חברו יחד נחום לנגנטל ממפלגת המפד"ל ויוסף לפיד ממפלגת שינוי והביאו לחקיקת חוקי היסוד המזכירים את הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" האחד רצה ציונות דתית, ועל כן הגדיר את היהדות כדת ; השני רצה ציונות חילונית, ועל כן הגדיר את היהדות כלאום וכקבוצה אתנית ; ושניהם יחד לא הותירו מקום לחילוניות שהיא מחוץ ליהדות, לחילוניות ישראלית שאינה יהודית הרב חיים נבון, מרבני צֹהר, חושף את העמדת הפנים של החילונים : היסטריית ה"הדתה" היא שקר, אבל אפשר להבין מאיפה היא נובעת : החילונים הקיצוניים הולכים והופכים למיעוט, והם מעדיפים להאשים את בנט והממשלה בהדתה, מאשר להודות שחבריהם בחרו מרצונם במסורת מסורתיים זה המיינסטרים הישראלי החדש בחברה הישראלית נוצר מרכז כובד חדש, והוא מושך אליו דתיים וחילונים גם יחד בעידן שמפרק כל זהות – המסורתיים הם עוגן ברזל העמדת הפנים הזאת נחשפת בקלות גם על ידי ליברלים כמו ד"ר שוקי פרידמן מן המכון הישראלי לדמוקרטיה :
|
|