|
|
עמוד:14
אין בספר הזה כדי לגרוע במאומה מגבורתם של הגברים שנלחמו ב ‑ 7 באוקטובר . אין כאן הפחתה של פועלם, אלא ניסיון להרחיב את אלומת הזרקור ולהאיר גם את מי שנותרו פעמים רבות מחוץ למסגרת התיעוד והזיכרון . הספר נועד להרחיב את היכל התהילה, לא לצמצמו . גם כיום רבים חוששים מהרעיון של נשים בקרב ובפיקוד . ההתנגדות בחלקה נובעת מתפיסות שהתקבעו לאורך שנים, ולפיהן נשים אינן מתאימות ללחימה, אינן חזקות או אמיצות די הצורך, או שעצם נוכחותן תפגע בלכידות הכוח ובתפקודו . בישראל, אף על פי שהיא מדינה מודרנית, ההשפעה הדתית ‑ מסורתית על הצבא ועל החברה עדיין עמוקה ומוסיפה להזין שיח ציבורי המטיל ספק ביכולתן ובזכותן של נשים להשתלב בתפקידי לחימה ופיקוד . מנגד, יש המעלים טיעונים אחרים נגד שירות קרבי של נשים ומבקשים לייעד להן תפקידים של קידום שלום והימנעות מעימות . המחקר לספר לקח אותי אל זירות הלחימה עצמן . נסעתי אל מוצבים ובסיסים שנכבשו, אל הקיבוצים שהותקפו ואל הכבישים שעליהם התחוללו קרבות ההגנה הראשונים . במקומות רבים עדיין נותרו סימני הקרב . לעתים היה קשה להאמין שבאותם שדות ירוקים, בין עצים ושבילים שקטים, חוו אנשים ונשים שעות של אימה, גבורה והקרבה . היו גם רגעים שלא אשכח לעולם . אחד מהם היה השבוע שבו חזרו חמש התצפיתניות מן השבי בעזה . במשך חודשים ארוכים ליוו שמותיהן ותמונותיהן את הכתיבה והמחקר . במיגונית הנשים במוצב נחל עוז נגעתי בקירות מחוררי הירי, במדבקות ובפוסטרים שעליהם התנוססו פניהן של החיילות שהיו אז בשבי . כאשר ראיתי אותן חוצות את הגבול ומתחבקות עם משפחותיהן, מצאתי את עצמי בוכה יחד עם מיליוני ישראלים . אחרי לוחמות המחתרות שישבו בשבי עד ,1949 הן היו החיילות הישראליות הראשונות שהוחזקו כך בידי אויב . ככל שהתקדמה העבודה על הספר הלכה והתחזקה בי התחושה שאני מתעדת לא רק מלחמה, אלא גם שינוי היסטורי רחב . דור של נשים ישראליות שלא ביקש הכרה או מחיאות כפיים . הן פשוט התייצבו משום 14 מלחמה משלהן
|
|