|
|
עמוד:9
הקיומי הלאומי שלנו נוכח ההפתעה הגדולה שבה נתפסה ישראל בימי המלחמה הראשונים של אוקטובר 1973 . שני אירועים מכוננים נוספים היו עלולים להיקבע בתודעה הלאומית שלנו כאירועים משַני כיוון ומערערי קיום . שניהם קשורים בכורים גרעיניים . האחד בעיראק והשני בסוריה . במקרה של הכור הגרעיני בעיראק, היה ידוע לנו כי הכור נמצא בבנייה, וכי יש לו פוטנציאל של איום קיומי על ישראל, אף על פי שבאותה עת ישראל לא עמדה במרכז המאמץ הצבאי, המודיעיני והפוליטי של עיראק . למרות זאת, היה ברור לרבים מאיתנו כי אם עיראק תצליח להשלים את בניית הכור, ואחר כך לייצר פצצה גרעינית, הדבר יהווה איום מיידי על עצם קיומה של המדינה . ועדיין, העובדה שדבר קיומו של הכור ( שאמנם היה בתהליך בנייה ) היתה ידועה, והיכולת לעקוב אחר ההתקדמות בהשלמת בנייתו, יצרו אופק של הסכמה רחבה, שניתן יהיה למנוע את הפיכתה של עיראק למדינה גרעינית . במערכת הפוליטית הישראלית היתה אמנם הסכמה כללית כי הכור הגרעיני העיראקי מהווה איום מוחשי וקרוב, אך לא נוצרה אחדות דעים לגבי מה שישראל צריכה לעשות . ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לא היה מוכן להסתכן בהמתנה עד שתושלם בניית הכור, ואולי עיראק גם תייצר פצצה גרעינית . שמעון פרס, שהיה באותן שנים ראש מפלגת העבודה, לחץ על מנחם בגין להימנע מפעולה צבאית לסיכול הכור . גם ראש המוסד דאז, יצחק חופי, שלל פעולה צבאית . ואולם בגין היה נחרץ בדעתו, והכור בעיראק סוכל בתקיפה של מטוסי חיל האוויר . מאז נודעה "אסכולת בגין", שלפיה כור גרעיני באזורנו, בשליטת מדינה מוסלמית, חייבין לסכל . החשש מפני הכור העיראקי לא הבשיל מעולם לכלל תחושת חרדה קיומית מיידית בישראל . העיראקים שמרו על איפוק ונמנעו מהכרזות בומבסטיות שאיימו עלינו . ואולם מנחם בגין היה, כאמור, נחרץ בדעתו והנהיג את מה אריזונה כולנו 9
|
|