ההפשרה

עמוד:13

ההפשרה 13 המוות . זו היתה אותה בושה שהכרנו היטב, אשר היתה מציפה אותנו אחרי הסלקציות, בכל פעם שהיינו עדים לעוול או היינו קורבן לו : בושה שהגרמנים לא הכירו, כזאת שחש שוחר-צדק לנוכח עוול שביצעו אחרים, עוול אשר קיומו מנקר בו כי הוכנס באופן בלתי- הפיך לעולם הדברים הקיימים, ואילו רצונו הטוב שלו אפסי או זניח, ואין בו שום ערך לצורך הגנה . וכך גם שעת השחרור נשמעה מבחינתנו חמורה וסגורה, ומילאה את הנפשות בעת ובעונה אחת בשמחה ובתחושת כלימה מייסרת, שבגינה רצינו לשטוף את מצפוננו ואת זיכרונותינו מן הזוהמה ששכנה בהם ; וגם בכאב, כי הרגשנו שהדבר אינו יכול לקרות, שלעולם לא יוכל להתחולל דבר שיהיה די טוב וטהור על-מנת למחוק את עברנו, וכי סימני העלבון יישארו לעד בתוכנו, ובזיכרונותיהם של מי שהיו עדים, ובמקומות שבהם קרו הדברים, ובסיפורים שנעשה מהם, שכן - וזאת זכות היתר המחרידה של דורנו ושל העם שלי - איש מעולם לא היה מסוגל לתפוס טוב יותר מאיתנו את טבעו חסר-המרפא של העלבון המתפשט כמחלה מידבקת . מטופש לחשוב שהצדק האנושי יכחיד אותו . הוא מקור בלתי-נדלה של רוע : הוא מרסק את גופם ואת נפשם של השקועים, מכבה אותם ומבזה אותם ; שב ועולה כחרפה אצל המדכאים, מונצח כשנאה בקרב הניצולים, ונובט באלפי אופנים, נגד רצונם של כולם, כצימאון לנקמה, כקריסה מוסרית, כהכחשה, כתשישות, כוויתור . הדברים הללו, שלא הובחנו היטב באותו זמן, והרוב חשו בהם רק כגל פתאומי של עייפות קטלנית, ליוו את חדוות השחרור . לכן רק מעטים מאיתנו רצו לקראת המושיעים, ומעטים כרעו בתפילה . שארל ואני נעצרנו על רגלינו על שפת הבור הגדוש איברים משחירים- מכחילים, ואילו אחרים הפילו את גדר התיל הדוקרני ; אחר-כך חזרנו עם האלונקה הריקה, להביא את החדשות לחברינו . כל שאר היום לא התרחש כלום, דבר שלא הפתיע אותנו והיינו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא