|
|
עמוד:12
12 ההפוגה מלא, וקבורה אחרת לא התאפשרה : שארל הסיר את הבֶּרט שלו, כמחווה לחיים ולמתים . אלה היו ארבעה חיילים צעירים על סוסים, שהתקדמו בזהירות, עם מקלעים שלופים, לאורך הכביש שתחם את המחנה . כאשר הגיעו לגדרות של התיל הדוקרני עצרו להתבונן, החליפו ביניהם מלים קצרות וביישניות, ושלחו מבטים, שנכרכה בהם מבוכה מוזרה, בגוויות המרקיבות, בצריפים המתפרקים, ובנו המעטים החיים . הם נראו לנו גשמיים וממשיים באורח נס, מרחפים ותלויים ( הכביש היה גבוה מהמחנה ) מעל סוסיהם העצומים בין האפור של השלג לאפור של השמיים, דוממים תחת משבי הרוח הלחה המאיימת של ההפשרה . נראָה לנו, וכך היה, שהאַיִן מלא המוות שבו חגנו עשרה ימים כמו כוכבים כבויים מצא לעצמו מרכז מוצק, גרעין מעובה : ארבעה אנשים חמושים, אבל לא חמושים נגדנו ; ארבעה שליחי שלום, בעלי פנים גסות וילדותיות תחת כובעי פרווה כבדים . הם לא בירכו אותנו, לא חייכו : היה נראה שמעֵבר לרחמים מעיק עליהם ריסון נבוך, שסכר את פיותיהם וריתק את עיניהם אל נוף לוי : "סיפורם של עשרה ימים" - על עשרת הימים האחרונים של מחנה בּוּנָה-מונוביץ המסונף לאַוּשוויץ, בין 18 בינואר ,1945 יום בריחתם של הגרמנים, ל- 27 בינואר, יום בואם של הרוסים ( עמ' 177 - 202 במהדורת הספריה החדשה ) . לוי, החולה בסקרלטינה עם חום גבוה, מאושפז במרפאה, בחדר עם עשרה חולים נוספים . שותפיו היצירתיים לחדר, הפועלים לחימום ולמזון לשוכבים בו, הם שני צרפתים שהגיעו למחנה לפני פחות מחודש, שארל וארתור . רק אחד משוכני החדר לא שורד, כימאי הונגרי כבן חמישים, שׁוֹמוֹ די, הגוסס במשך יומיים ומת בלילה של 26 בינואר . בימי גסיסתו הוא ממלמל בגרמנית בכל נשיפת אוויר את מלת הציות "יָאווֹל" . ב- 27 בינואר בבוקר מפנים לוי ושארל את גווייתו : "הרוסים הגיעו בשעה ששארל ואני נשאנו את שומודי למרחק-מה . הוא היה קל מאוד . הפכנו את האלונקה אל השלג האפור . שארל הסיר את הברט . היה לי צר שלא היה לי ברט" . ( כל ההערות בספר הן של עורך המהדורה העברית . )
|
|