|
|
עמוד:9
9 מבוא | ראיף זריק וקשה . בית הוא גם מקום רגשי, מרחב של יחסים משמעותיים בילדות ואחריה . כדימוי תרבותי הוא מסמן שייכות, יציבות ומוגנות, טריטוריה נתונה לא משתנה שבה תמיד יש לאדם מקום . הבית פתוח אל דייריו אך גם סגור ומגונן מפני כל מי שאינו שייך אליו . בשפה הערבית המילה בית או משכן נגזרת משורש סכ"ן שהוא בעל משמעות כפולה : מגורים ( סַכְּן — سكن ) ושקט ( סוּכּוּן — سكون ) . הבית הוא מקום של שקט, מקום שהאני שלם עם עצמו, בלי חריקות, בלי חוסר התאמה ; מקום שהאני זהה עם עצמו . אבל שאננות מעין זו יכולה להיות גם מקור לדאגה מסוימת, שכן שקט מוחלט, אם הוא הופך למצב תמידי ולא רק ארעי, הוא מוות מוחלט . האם החיים עצמם אינם מחייבים מעין "רעש", יציאה מהבית, מאזור הנוחות והתמימות, לאזורים חדשים ופחות אינטימיים ? האם החיים עצמם אינם מחייבים הרפתקאות הכרוכות במפגש עם הזר, החדש והלא מוּכּר ? האם החיים עצמם אינם מחייבים יציאה מן החיק הבטוח של האם או האב אל חיקם של המאהבת או המאהב, עם כל הסכנה הטמונה בכך ? האם החיים בכללותם אינם אלא יציאה מהבית לעולם מנוכר בניסיון להכיר את המנוכר והלא מוכר ולהתיידד איתו ? עולה אפוא כי לבית יש שני פנים, והקשר בין החוץ לפְּנים מורכב הרבה יותר . לא פלא אפוא שצמחו להן השקפות ספקניות יותר כלפי הבית והביתיוּת : אומנם קשה לעמוד בפני הרצון להרגיש בבית בעולם, אבל הבית טומן בחובו גם סכנות . ההיות בבית עשוי לרמז על קיפאון, על שאננות ועל סגירוּת ; והחתירה לבית ולביתיוּת עלולה לייצג כמיהה לזהוּת קמאית טהורה שמעולם לא התקיימה ושאין להשיגה . העצמי תמיד מפוצל כנגד עצמו, ובכל "אני" יש "אחֵר", ולפיכך ניכור מסוים מן העצמי הוא תנאי קיומי בסיסי . לכן הניכור, האי-זהות והגלות הם המכוננים את המצב האנושי, והעצמי הזהה לעצמו אינו אלא אשליה, או לחלופין עצמי מת . לא מפתיע כלל שביקורת הרטוריקה של הבית נעשית גם ביקורת של כל רטוריקה של הזהות, שכן הזר והאחר הם תמיד איום מסוים גם על הזהות וגם על הבית . זיגמונד פרויד, תיאודור אדורנו, חנה ארנדט ואדוארד סעיד הם אחדים מקרב הוגים רבים שפיתחו קו מחשבה כזה וביקרו את הפוליטיקה של הזהויות ואת הפוליטיקה של הביתיות . תחושת הביתיות מסוכנת גם משום שהיא מלוּוה בתחושה של זכאות ובעלות, של אדנות, תחושה של בעל בית שמותר לו הכול . בתוך הבית אנו
|
|