|
|
עמוד:10
10 ק ר ו ש ב א יו / ון כ י ת ה ם י ל ון ל ח ה ם ו ל ח : ה ז ע אלא פריה של הגירה כפויה ורבה בעבר . אך הטלת האשמה על הערבים, על אונר"א ועל העולם אינה קונסטרוקטיבית . אכן, ישראל יכולה לטעון בלהט כי לו רצו הערבים לסייע לאחיהם הפליטים – כפי שהיהודים סייעו ליהודים שהפכו לפליטים בארצות ערב – בעיית הפליטים הייתה הופכת לנחלת ההיסטוריה לפני שנות דור, וגם הרצועה לא הייתה מתפתחת לסיר הלחץ המוכר לנו כיום . אבל הטלת האחריות על הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה, היא ההפך ממדיניות ומאסטרטגיה . אי אפשר גם להשתחרר מן הרושם שמדובר כאן באסטרטגיה של "שמשון דער נעבעכדיקער", הצגתה של ישראל כקורבן הנסיבות שאינה יכולה לעשות דבר כדי לשנות אותן . האמת היא אחרת : מדינת ישראל, שעצם קיומה הוא מופת של הנכונות ליטול אחריות ולשנות מציאות, יכלה ועודנה יכולה לשנות את המצב מיסודו – אלמלא בחרה, פעם אחר פעם, לברוח מאחריות לבעיית הפליטים בכלל ולרצועת עזה בפרט . מתוך פחד קמאי לפגוש את בעיית הפליטים הנושנה ולהכיר במחיר ששילמו אחרים על כינונה של ישראל, ומתוך פחד חזק לא פחות מ"שליטה בעם אחר" והתמודדות עם האתגרים המורכבים הכרוכים בכך, בחרה ישראל לנטוש את רצועת עזה ולהותיר את בעיותיה מעבר לגדר, באשליית-עוועים של "אנחנו כאן והם שם" . ישראל יכלה לנקוט אסטרטגיה שתביא להחלשתו של אונר"א, ולא עשתה זאת . היא יכלה לקדם שיקום פליטים והגירה לעזתים המעוניינים לצאת ממעגל העוני ולפתוח בחיים חדשים . גם את זאת לא עשתה . בספרם החדש והחשוב של עדי שוורץ ועינת וילף, 'מלחמת זכות השיבה' ( דביר, 2018 ) , משיבים המחברים לסדר היום ולשיח הציבורי את הסוגיה הנשכחת והמושכחת של הפליטים ושל אונר"א, שלה השלכות רחבות היקף על הלגיטימציה של מדינת ישראל ועל עצם היכולת לסיים או לפחות למתן את הסכסוך במזרח התיכון . זהו ספר חשוב ובהיר, שבהחלט מכיר גם באחריות הישראלית לקיבעון בתחום זה . ישראל עדיין יכולה לקדם שיקום פליטים והגירה לעזתים . מהלך כזה יהיה אולי שבירה של תבניות ישנות, וככל פריצת דרך הוא יעורר כמה שדים מרבצם – אבל מעגלי האלימות האינסופיים והפיכתה של עזה לרצועה ללא תקווה אינם מבשרים טובות . בניגוד לסוריה, שבה מדיניות אי-ההתערבות נראית כהכרעה מושכלת, הדחיקה של עזה אל מעבר לאחריות הישראלית היא טעות מוסרית ואסטרטגית . הצעד החכם וגם הצודק מבחינתה של ישראל הוא לממש את רצונם של התושבים להשתחרר מסיר הלחץ שהם חיים בו ולקדם תהליך של שיקום מהיר ויעיל של הרצועה – תוך פתיחת שעריה להגירה משמעותית אל עולם שמציע הזדמנויות טובות יותר . אין, אגב, צורך להמציא את הגלגל . הכספים ישנם, אך הם מוזרמים מדי שנה לאונר"א, הארגון ש"הצליח" להותיר את הפליטים כפליטים גם ארבעה דורות אחרי המלחמה ההיא . אם ממשלת ישראל רוצה לתרום תרומה היסטורית למפעל הציוני ולשלום במזרח התיכון – מוטב שתעז לגעת בסיר הלחץ, ולשחרר . יואב שורק
|
המרכז לחרות ישראל
|